דקות אחדות לאחר שהמסך עולה והצגת תיאטרון מתחילה, מתחילים להרגיש איך חלקים מהקהל מתחילים לנוע באי נוחות. עלמות למודות ניסיון מתחילות לזחול אל תיקיהן המונחים תחת המושבים, בתקווה למצוא עוד פיסת בד שתכסה את מחלצותיהן שכה השקיעו בבחירתן זמן קצר קודם לכן, כשהחום והלחות עוד הכו בכל פינה. לעתים גם הגברים מוצאים עצמם במצוקה. לרוב, אין להם מזור. הם לא הצטיידו בתיק ובתיק שאיננו אין צעיף או סוודר.
כן, חם כאן ולח, אבל זה לא אומר שמי שמבקש לצפות בהצגה או בסרט ביקש לשבת בפריזר. בקניונים קפוא, בתיאטראות קפוא, בקולנוע קפוא ולא תמיד נעים ליושבים בקהל להזיז את שכניהם למושב כדי לרוץ לסדרן הקרוב ולהתחנן לכמה טמפרטורות תוספת. ואם יש סדרנים בקרב הקוראים, עם יד על הלב, האם עברתם משמרת בלי שביקשו מכם להחליש את המזגן? מילא בקיץ, גם בחורף מקפיאים פה אולמות.
זו אולי טרוניה קטנה בים הצרות והמכאובים שאורבים לנו בכל פינה, אבל אמת מידה זה כל מה שחסר כאן. כל יועצי החיסכון בחשמל מציעים להדליק את המזגן על טמפרטורה של 25 מעלות. זה חסכוני, אבל לא רק. זו טמפרטורה סבירה שאדם בג׳ינס או אישה בחצאית וחולצה קצרה יכולים להתנהל בה בחופשיות.
אולי זה כי הסדרנים רואים הצגה אחת ואת השאר מעבירים בחוץ, והשחקנים ממילא מזיעים על הבמה תחת תאורה, איפור ותלבושות כבדים, אולי זה כי המקרין יושב בחדר נפרד; אבל הגיעה העת לחשוב כשמפעילים את המזגן. למשל להתאימו לקיבולת האולם. אם הוא חצי ריק, אין כל סיבה לקרר אותו כאילו היה מלא מפה לפה.
חוסר המידתיות הזה מתקיים בעוד תחום אחד שעלול להוציא את הציבור מן הדעת: הרעש במרחב הציבורי. האם יש בנמצא חוף אחד באילת שלא מושמעת בו מוזיקה בפול ווליום? ובבריכות בבתי המלון חושבים המארחים שהנופשים שילמו ממיטב כספם כדי לנוח תחת בסים רועמים או מוזיקה שמושמעת חזק מדי. ובאמת, בעידן שכל אדם נושא עמו את ספריית המוזיקה הפרטית שלו, האם זה חיוני כל כך?
יש כל כך הרבה תחומים שאינם מונגשים לכל סוגי הציבור, ונכון, עבור מי שאינו סובל דרך קבע מהמפגעים הציבוריים הללו זה אולי נשמע קיטור חסר משמעות; אבל מסתובבים בינינו מספיק אנשים שלא היו בוחרים להעביר את ימיהם בקוטב הצפוני, בשביל שמפעילי המזגנים ומערכות ההגברה ישקיעו מעט, רק מעט, מחשבה.
התרעות פיקוד העורף