בענף ההייטק, למשל, פזורים מפתחי תוכנה, זחוחים מביטחון תעסוקתי, ומאמינים שכן לעולם חוסן, ואז הם מפוטרים בגיל 47, פותחים גן ילדים ומספרים שהם גילו את עצמם מחדש כגננת, ושואבים סיפוק מהכנת כריכי שוקולד ומיצירות כמו דגם של תיבת נח ממקלות ארטיק. לפחות עובד הקבלן אינו חושש מפיטורים, כי הוא כל שנה מפוטר.
היא רוצה להתקדם, להחליף את הסטטוס בפייסבוק ל"אין א ריליישנשיפ", לששים בדירה שלו את מברשת השיניים, להציץ מדי פעם על שמלות כלה... אבל הוא נלחץ ממחויבות ומנסה לשנמך את מערכת היחסים. אין בינינו יחסי חבר-חברה. דווקא היחסים בין עובד הקבלן לקבלן מאוד ברורים, אחד עובד והשני מרוויח.
הקבועים יכולים להיות בני 40, ומדי הפסקה קופצים לחשבת השכר בחברה כדי שתספר להם על חבילת הזהב שמחכה להם כשיפרשו בעוד 27 שנה.
מדובר בטיפוסים חסרי חשק או רצון לעבוד. בכל פעם שהייתי צריך שטכנאי ברדיו (קול ישראל) יכניס פרסומת, הייתי מסמן לו שנגמר השיר, והוא, מדושן מעונג הקביעות, היה מתיישר בכיסא באטיות שהוציאה אותי מדעתי, כך שמהרגע שהבקשה שלי נשמעה באוויר ועד כניסתה של הרקלמה הראשונה הייתי יכול לדחוף עוד איזה "הוטל קליפורניה" שלם.
פעם שאלתי את אחד הטכנאים מה גורם להם להתנהל בצורה הבלתי נסבלת ביותר בתבל. הוא שאל אותי אם אני אוהב את העבודה שלי. עניתי שמאוד. הוא אמר לי: יופי, אני שונא את העבודה שלי, אבל אני חייב להיות כאן. יש לי קביעות. אומנם עובד הקבלן לעולם לא יקבל קביעות, אבל הוא תמיד יקבל מאיתנו סימפתיה.
אז שכר הוגן, קביעות, פנסיה ותנאים אנושיים אנחנו לא יכולים להציע לכם, אבל אתם יכולים ליהנות מיחס חם, מסימפתיה למצבכם ומפיטורים אינסופיים.
התרעות פיקוד העורף