מסך עשן: האיש שמנע מלחמת אחים במהלך ההתנתקות

הנסיגה מעזה, לפני עשר שנים, המיטה אסון אסטרטגי על ישראל, אבל אילו כוהני הדת של השמאל היו מקבלים את מבוקשם, הנזק היה גדול שבעתיים.

באופן רשמי, הנסיגה הייתה אמורה לשרת את ישראל בשתי דרכים: לחזק את מעמדה של ישראל מול האמריקאים והאירופים, משום שהייתה מוכיחה את מחויבותה של ישראל להקמת מדינה פלסטינית, ולשפר את מצב הביטחון של ישראל, משום שהייתה מביאה להיערכות מחודשת של כוחות צה״ל בקווי הגנה נוחים יותר.

האמת היא ששני הטיעונים לא היו משכנעים במיוחד, אולם בזכות התמיכה הנלהבת והעיוורת שהתקשורת העניקה לנסיגה, שניהם לא עמדו לבחינה אמיתית. בכל מקרה, הטיעונים הללו לא היו אלא מסך עשן שמאחוריו הוסתרה מהציבור המטרה האמיתית של המבצע: להלום מהלומה אסטרטגית בציונות ובצביון היהודי של המדינה.

עבור האידיאולוגים של השמאל, גירוש 8,500 אזרחים שומרי חוק מעזה, כמו תהליך השלום לפניו, לא היה יעד בפני עצמו אלא תנאי מוקדם והכרחי להריסת היישובים הישראליים ביהודה ושומרון.

כמו כן, עבור מנהיגיו הרוחניים של השמאל, הריסת היישובים ביו״ש, תוך גירושם של 350 אלף היהודים החיים בהם, גם היא איננה יעד העומד בזכות עצמו. בשביל האידיאולוגים של השמאל, אשר המציאו את הרעיון של נסיגה חד־צדדית מיש״ע, השמדת מפעל ההתיישבות איננה אלא תנאי מוקדם הכרחי להריסת הציונות הדתית ודרכה הריסת הציונות הכללית.

בחודשים שקדמו להתנתקות הציגו האידיאולוגים של השמאל את היעד שלהם בפומבי. חודש לפני הנסיגה פרסם ״הארץ״ מאמר מערכת שבו נכתב: ״התנתקות המדיניות הישראלית מן הדלק הדתי שלה היא ההתנתקות האמיתית העומדת כרגע על הפרק; ביום שלאחר הניתוק, מעמדה של הציונות הדתית יהיה שונה״, וגם: ״הבעיה האמיתית איננה כמה פצמ״רים יפלו או מי ישמור על ציר פילדלפי, או אם ירקדו הפלסטינים על גגות גני טל, הבעיה האמיתית היא - מי קובע את סדר היום הלאומי״.

על מנת להשיג מטרה נשגבת זו, לא היה די בהריסת היישובים ובגירוש תושביהם; היה צורך לאמלל ולהשפיל את המגורשים עד עפר, כדי לוודא שאיש לא ירצה להזדהות עמם. על כן התנגד השמאל בכל תוקף לאפשרות שייבנו יישובים חדשים עבור המפונים בחבל ניצנים. בהקשר זה כתבה אבירמה גולן ב״הארץ״ כי העברת מפוני גוש קטיף לשכונה חדשה, שתיבנה במיוחד בשבילם ברצועת ניצנים היפהפייה, תעביר מסר בעייתי.

מטרת השמאל בהריסת יישובים יהודיים ומטרתה גזל ״תנועת השלום״ נח שפו באופן חד וברור על ידי אדריכל פשע אוסלו, רון פונדק, בראיון למכון המחקר האמריקאי International Crisis Group בנובמבר 2013. ״השלום אינו מטרה בפני עצמה״, הסביר פונדק, ״הוא דרך להעביר את ישראל מעידן אחד לשני: לעידן שאני רואה כמדינה נורמלית. הישראליפיקציה של החברה במקום יהודיפיקציה שלה״.

דמוניזציה ונידוי היו מרכיבים מרכזיים בקמפיין השמאל נגד הדתיים הלאומיים. כדי לאפשר לנסיגה מעזה לשמש קרש קפיצה לנסיגה מיהודה ושומרון, היה צורך לגרום לציבור לחוש ניכור מוחלט כלפי המתיישבים. מעצבי דעת קהל, מדן מרגלית דרך ארי שביט ועד יאיר לפיד, קפצו לתוך הביצה האנטי-דתית ונרתמו למפעל הדמוניזציה.

מרגלית הציע לצה״ל ליישם ״נומרוס קלאוזוס״ נגד דתיים. ייתכן, הוא כתב, כי לאחר ההתנתקות יהיה צורך להטיל מגבלות נוקשות על מספר הקצינים הדתיים בצה״ל. לפיד התעקש כי המתיישבים בעזה ״לא האחים שלי״, ואם תהיה מלחמה איתם לא יהיה אפשר לכנותה מלחמת אחים, ושביט רטן כי הישראלים בעזה אינם ראויים להגנה על ידי צה״ל, משום שמבחינתו הם בכלל לא היו ישראלים.

יום אחרי יום הקיאה מכונת התקשורת שנאה כלפי הדתיים הלאומיים לתוך הציבוריות הישראלית. יום אחר יום שמע הציבור כי המתיישבים אינם אלא פנאטים ומחבלים בפוטנציה. מערכת המשפט הצטרפה בשקיקה לחגיגה. זכויות האזרח של מתנגדי הנסיגה נרמסו ברגל גסה, ואוטובוסים בדרך להפגנות נעצרו בכבישים כאילו אין חופש תנועה בישראל. מפגינים - לרבות ילדים - נעצרו ללא כתב אישום. חלקם, לרבות ילדות בנות 13 ו-14, הוחזקו בבתי כלא במשך חודשים ללא משפט.

אבל תגובת הציבור הייתה הפוכה. כאשר השוטרים הפעילו כוח נגד בני הנוער שהתבצרו בבתים שעמדו להיהרס, תמך הציבור בבני הנוער, לא בשוטרים. במקום להכשיר את דעת הקהל לפינוי רחב יותר ביו״ש, פינוי גוש קטיף שכנע את הציבור כי אסור עוד לגרש יהודים. הציבור כבר לא קנה את הדמוניזציה.

עשור כבר חלף מאז שהמדינה הרסה את היישובים בעזה, ומאז ישראל משלמת את המחיר הפיזי של הטירוף האסטרטגי הזה. אבל במידה רבה בזכות המנהיגות של גרשון הכהן דאז, החברה הישראלית יצאה ממנו חזקה יותר, ציונית יותר וגאה יותר ביהדותה מאי פעם.