ועם זאת, הנה נקודת דמיון מוזרה. טראמפ הוא המועמד הראשון אי פעם בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית שאינו מקדיש פרק באתר האינטרנט שלו או בנאומיו (ככל שאפשר לקרוא למה שהוא עושה "נאומים") לעמדות מדיניות שלו. מה דעתו על מיסוי הון? תלוי מתי שואלים. מה התוכנית הצבאית שלו בנוגע לחיסול דאע"ש? הוא לא מוכן לגלות כי זה סוד צבאי. כל תשובה שלו היא ססמה בת חלוף, שאינה זהה לססמאות עבר. כל תשובה וכל עמדה תלויה בזהות השואל, ביכולת ניסוח בוטה ככל הניתן בעת השאלה, ובאלמנט המרכזי: מה ישיג הכי הרבה רייטינג. יש לזה אפילו כבר מינוח (בקרוב בטח יעלה גם אתר טמבלר הולם) ׳טראמפיזם׳.
ב־2015 חלק מעמדות טראמפ הן אלתורים. במקרים אחרים הוא נותן ביטוי למחשבות או הזיות של אנשים. משחרר את פיו ולשונו בלי להתעכב על ההשלכות. הוא אמר בעימות בין המועמדים הרפובליקנים לנשיאות שיש לו ״תוכנית ברורה מאליה״ לחיסול דאע״ש, אך לא רצה לפרט כי כאמור זה סוד צבאי. הוא התרברב שאינו נעזר בתדרוכים של מומחים. אחרי הכל, מה זה משנה מה הן העמדות שלו היום, אם פעם הוא חשב שיש לנשים זכויות לבצע הפלה? היום הוא חושב הפוך ולעזאזל עם הבולשיט. אומרים שהוא היה בוטה? מה פתאום. זה התקשורת (המנחה מייגן קלי) אשמה.
אז על מה כר הצלחתו? על היכולת לבטא תחושות עממיות בנושאים שנויים במחלוקת. להיות האיש שלכאורה אומר "עצרו את הבולשיט". לא משנה שהסגנון שבו הוא אומר זאת הוא הכי בולשיטי שיש. אם הפוליטיקה בארצות הברית מקדימה את העולם, מה שרואים שם יגיע אלינו במוקדם או מאוחר. וכל הבולשיט הזה של מדיניות? מצע? תוכניות? זה סתם קשקושים. מה שהדמוקרטיות צריכות זה אדם שיודע להגדיר מה קשקושים ומה לא - ולדהור הלאה לקשקוש הבא.
התרעות פיקוד העורף