לפני שבועיים אבי עבר ניתוח להסרת גידול בראשו. זו הייתה הפעם השלישית בשנה וחצי האחרונות שהוא נדרש להליך הזה.
לא שלא היו לו מגרעות - היו. היתה לו, לדוגמה, יכולת פלאית להירדם בכל מקום. לפעמים באמצע שיחת טלפון שהתארכה יכולת לשמוע אותו נוחר דרך השפופרת תוך כדי המשפט שלך. אבי אהב במיוחד להירדם באוטובוסים וברכבות. השינה הכי חזקה שלו הגיעה בדרך כלל באזור התחנה שבה היה צריך לרדת. אם היעד הסופי שלו היה אוניברסיטת חיפה, סביר להניח שבאזור חדרה רבתי תיפול עליו תרדמת עמוקה שתתפוגג בסביבות תחנת נהרייה.
אחרי שאבא נקבר, העפר הודק וכולם התפזרו לרכבים הממוזגים, עשיתי אחורה פנה, ניגשתי לקבר הטרי ואמרתי לאבא: אני שמח שהספקת לראות ואלי גם לשמוח בהצלחות שלי. אני מצטער שלא הספקת לראות אותי מתחתן ולהכיר את ילדי. מאז שהלכת יש ריק ובדידות שמעולם לא הכרתי. אני דואג לך מאוד. מפחיד אותי שאולי קר לך, או עצוב במקום החדש אליו הגעת, ומתסכל אותי שאני לא יכול לעשות כלום בנידון. אני מתגעגע אלייך מאוד ואוהב אותך. חיית חיים יפים וראויים והיית מענטש. אבא, תודה על הכול.
התרעות פיקוד העורף