מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה סוכל לתפארת. הנורמות הצדקניות והטהרניות שהשתרשו במדינת ישראל בשני העשורים האחרונים - ועל פיהן השיקול המשפטי נטמע בשיקול האתי, והשיקול האתי מכניע ומכפיף את השיקול המקצועי המשפטי והפוליטי - לא נתנו לו סיכוי מראש. בנימין נתניהו וגלעד ארדן האשימו את הבירוקרטיה ואת משפטנות היתר, והירש האשים את הרוח הרעה. כולם צודקים.
במשך כמעט חמישה עשורים, מאז שהוקם המינהל הציבורי בישראל בשנת 1948 ועד תחילת שנות ה־90, מינו הגורמים המוסמכים, כל אחד בתחומו, מאות ואולי אלפי מינויים של בכירים לרשויות השונות של המינהל הציבורי, על פי סמכותם, השקפתם וצורכיהם המקצועיים והפוליטיים. הם לא נזקקו לוועדות טיהור, איתור וליועצים משפטיים שיטביעו חותמת "כשר" על גבו של נושא התפקיד הבכיר. וראו זה פלא: במשך כחמישה עשורים היה לנו מינהל ציבורי יעיל, מקצועי ואפקטיבי. אומנם היו מעט פספוסים, אך כאלה קורים, כמובן, גם כשהסינון קפדני יותר.
באותה הזדמנות יש למנוע משפטית את האופציה של היועץ המשפטי לממשלה להציג עמדה שלפיה הוא לא יכול להגן על עמדת הממשלה. יהודה וינשטיין לא המציא את זה, רבים וטובים עשו זאת לפניו ולזכותו ייאמר שהוא מנסה לצמצם את השימוש בכלי הזה. רק שאם זה לא מתאים ליועמ"ש, הוא רשאי לפנות את מקומו לאחר.
הקו האדום הוא פנייתם האסורה, הן מבחינה משפטית והן מבחינה ערכית, לשלטונות של מדינה זרה כדי להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. אם זו לא חתרנות תחת ממשלה לגיטימית, אינני יודע מהי חתרנות מדינית. כל מהלך שמתנהל עד לשער השגרירות הזרה הוא לגיטימי, אולם חציית שער השגרירות הנו כחציית הקו האדום.
התרעות פיקוד העורף