בימים שקדמו לכתיבת מילות הפרידה ממוטי קירשנבאום הבנתי כי גם בתחום זה השתנו התנאים בישראל כמו גם הוראות הפתיחה באש, ואם אכתוב בסגנון הישן והמוכר המכונה "המנוח ואני" אני מסתכן - בעצם לא אני אלא אחד מהמלצרים המרוקאים החביבים המתגוררים באזור המזכיר בטופוגרפיה שלו את לילהאמר - במפגש לילי עם אחת מיחידות כידון של המוסד.
עד כדי כך געשה הביצה בוויכוח בדבר הזכות לכתוב על קירשנבאום תוך שהכותב נדחף בגסות מרפקנית לפריים משל היה מדובר בכתבת "יומן" על נשרים נדירים ברמת הגולן. התהפכתי על יצועי בלילות כשאינני מוצא את המתג לכיבוי מוחי.
ומצאתי גם זנב טקסט: "עם 35 שנות טלוויזיה, קשה שלא להתפעם מאהבת המסך של קירשנבאום. שני גברים בני 65, כרסם בין שיניהם, האחד מתרפק על ניחוחות פריז, השני על עשן המהפכה ברחובות ברקלי, חמישה ימים בשבוע. זה מה שיש לי. שעת טלוויזיה אחת ביום. במדיה שהפכה בורות לערך, הזקנים הם הצעירים של זמנם".
מי היה קירשנבאום בעיני? בפסח בעין גדי (1973, לפני המלחמה) תיעד מוטי את הטבע והתנפלות הישראלים עליו כפי שבאה לידי ביטוי בהרס שיטתי והמוני של שמורת הטבע בעין גדי. הכתבה השכיבה את באי הסינמטק - בערב שהוקדש לכתבותיו של קירשנבאום - על הרצפה מצחוק.
זו הייתה אמירה דקלרטיבית נאה אבל לא מדויקת לגמרי. נאספנו יותר מפעם אחת לשם ראיון שעיקר תכליתו היה להגביה את הפרופיל שלו לתפקיד. בעיקר משום שהאמנתי שלא היה מתאים ממנו. עשיתי גם את שלא עשיתי בחיי, לפני ואחרי, והתקשרתי לשולמית אלוני והפצרתי בה לקרוא את הראיון איתו ואת חזונו לתפקיד. סופו שמונה למנכ"ל רשות השידור והיה מנכ"ל רע בנסיבות קשות. טעות ניווט שעזרה לו להגדיר את התחומים שבהם היה טוב ורע. בין השאר לא אהבו נתיניו ברשות את העובדה שהמנכ"ל התעקש לצאת לשטח ולעשות כתבות "יומן" וסרטים.
וכל זאת אמר מוטי קירשנבאום בראש השנה 1995, לפני 20 שנה בדיוק. מה השתנה מאז? קירשנבאום איננו וכל השאר - בעיקר חזונו - נשאר.
התרעות פיקוד העורף