אז מה עושים? קודם כל לוקחים נשימה ארוכה ומנסים להפנים את המחשבה שזה לא עומד להיגמר ושאין לנו פתרונות קסם. אנחנו, אנשי התקשורת, אוהבים לצייר את העולם בשני ממדים: שחור־לבן, טובים־רעים, לכל שאלה - תשובה, ולכל בעיה יש פתרון. זה קליט, מהיר ומספיק קצר כדי לא לאבד את תשומת הלב של הצופים/קוראים. אבל כל אדם בוגר יודע שיש בעיות בחיים שאין להן פתרון, לפחות לא מיידי.
בביקור השבוע בוואדי ערה ובנצרת לא חשתי לרגע מאוים כיהודי. להפך - נתקלתי בהמון ערבים־ישראלים שיצאו מגדרם להבהיר כמה הם מייחלים לשובם של המבקרים היהודים. לעומת זאת, הערבים שמועסקים בערים היהודיות - צוותים רפואיים, רוקחים, מהנדסים ונהגים - כולם חשו השבוע את החשדנות ואת הצינה המובנות מצד הלקוחות ומצד העמיתים היהודים.
ואנחנו? כן, אנחנו נמשיך לדאוג לילד שנוסע בתחבורה הציבורית ונהיה דרוכים יותר בכל מקום ציבורי, אבל חשוב שגם נשמור על פרופורציה. באחד הדיונים השבוע, כשהאווירה הייתה קודרת, ביקש קצין בכיר להזכיר לנוכחים שהחודש לפני 42 שנה היינו בעיצומה של מלחמה שבה איבדנו מאות בחורים מדי יום. זה לא שהמבחן של ימים אלה הוא קל, אבל אסור להפוך כל סכין ומברג לאיום קיומי, וכמו שעמדנו במבחנים קשים הרבה יותר - נעבור גם את זה.
התרעות פיקוד העורף