לכמה שעות, אולי ליממה, מיום חמישי האחרון, הייתה בציבור הישראלי תחושה שגל האלימות הפלסטיני נרגע משהו. ראש הממשלה בנימין נתניהו חגג על השקר של אבו מאזן לפיו ישראל רצחה בדם קר את הילד הפלסטיני בן ה־13, שהתברר כי הוא חי ומאושפז בבית חולים הדסה עין כרם.
בחברון נדקרה קל לוחמת משמר הגבול אך הספיקה להרוג את המחבלת. בחברון ובמזרח ירושלים היו שני ניסיונות לפגוע בשוטרים, שהסתיימו במות המחבלים. בשכם הוצת קבר יוסף. ובעזה היו שוב הפגנות, מהומות וניסיונות לפרוץ את הגדר. צה"ל השיב בירי וכלי התקשורת ברצועה דיווחו על שני הרוגים וכמה עשרות פצועים. ובכל מוקדי האלימות היו גם זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, אוטובוס שהועלה באש והפרות סדר. בקיצור, שגרה. שגרת אלימות וטרור.
האלימות כאן היא על אש קטנה, בוודאי יחסית לנעשה בסוריה, בעיראק, בתימן ובסיני, ששם נהרגים בכל שבוע עשרות עד מאות בני אדם. לכן תשומת הלב הבינלאומית נתונה למוקדי אלימות וטרור אחרים. לעולם נמאס מהמאמצים לנסות לקדם את תהליך השלום התקוע. נתניהו מדבר על "הסתה" ועל "טרור" פלסטיניים ומתעלם מכך שכל העולם רואה בכיבוש הישראלי את הגורם הגדול ביותר לאלימות. והכיבוש הרי לא יסתיים. ממשלת ישראל ממשיכה לתחזק את הכיבוש ולנהל את הסכסוך. בקיצור, נדונו לחוות עוד מאותו הדבר ימים ושבועות ואולי אף שנים, אלא אם יתרחש מהלך של דאוס אקס מכינה (כניסה של גורם חיצוני).
התרעות פיקוד העורף