גילוי נאות: גם אני לא האמנתי שנתניהו ינצח ב–96' - אפילו לא לרגע. עבדתי אז כעורך לילה בעיתון "הארץ" ובמשך חצי השנה שחלפה בין רצח רבין ליום הבחירות חיפשתי בנרות, בגפרורים ובמצתים בכל גומחה אפשרית בבניין ולו אדם אחד שמתכוון להצביע לנתניהו. לא מיותר לציין שלא איתרתי שום חיה כזאת, לא במרתפים וגם לא כשהבטתי במראה בשירותים. אז מיהם לעזאזל אותם אנשים שתומכים בו בסקרים, שאלתי את עצמי מדי בוקר כשעיינתי בגרפים שהופיעו בעיתונים. פרס אומנם הוביל בהם בבטחה, עדיין, אבל גם כך היו שם אחוזים ניכרים של מצביעים לנתניהו, בעוד שאני לא הצלחתי לפגוש פנים אל פנים אפילו אחד מהם. כל מי שהכרתי התכוון לבחור בפרס.

הסדק הראשון הופיע יום לפני הבחירות. באצטדיון בלומפילד, מרחק הליכה קצר ממערכת "הארץ", התקיים גמר גביע המדינה בכדורגל בין מכבי ת"א לעירוני ראשל"צ. בכניסה לשער 1 עמד סדרן, שאותו זיהיתי במהרה כחבר ילדות שלי משפירא, השכונה שעוטפת את הבניין ברחוב שוקן. "למי אתה מצביע?", שאלתי אותו מיד, משוכנע שגם הוא יענה את התשובה הנכונה ובכך יחסל את ניצני הספקות שלי בנוגע לתוצאות הבחירות הידועות מראש. אך חברי הסדרן הפתיע: "ברור שלביבי, מה חשבת? רק אל תגיד לי שאתה מצביע לפרס. אם ככה, אתה המזרחי המטומטם האחרון שנשאר במדינה הזאת"...

טוב, נו, כנראה שלא מדובר כאן במדגם מייצג, משכתי בכתפי במבוכה וטיפסתי לעבר היציע. כשהתמקמתי בתא העיתונות, רעם של צחוק מתגלגל הגיח מאחור. הסתובבתי וגיליתי בשורה שמעלי את פרצופו הזחוח של האוהד צחי הנגבי. "אני רגוע לגמרי, לא דואג", אמר לדבוקה שהקיפה אותו. ברור, הרי מכבי ת"א אלופה ומי זו עירוני ראשל"צ, היא תחטוף פה רביעייה לפחות (מה שאכן קרה) והצהובים יניפו את הגביע, איזו סיבה יש לו לחשוש? אבל הנגבי המשיך לפלרטט עם הסביבה: "אני לא מודאג לגבי הבחירות מחר, שם אנחנו מנצחים בטוח, זה כבר סגור. מה שמלחיץ אותי זה רק המשחק היום, שראשון לא יגנבו איזה גול ויהרסו לנו את הדאבל".

נעצתי בהנגבי מבט מתנשא מהול ברחמים. בסוף פטרתי את העניין שככה זה פוליטיקאים, לא צריך לקחת אותם ברצינות, הם עצמם לא מאמינים למילה שהם אומרים. נו, אז אמר, ברור שפרס ינצח.

למחרת בבוקר, יום הבחירות, גיליתי שאני עדיין רשום בקלפי בשפירא, סמוך לבית הורי. אה, מצוין, זה מטר מעיתון "הארץ". בדרך קפצתי למערכת, עדיין לא מצאתי שם ולו מצביע אחד לנתניהו, שום סימן לאיזושהי דרמה שעלולה להתחולל בלילה. אך כשיצאתי מהבניין האטום ברחוב שוקן (כך כיניתי אותו אחרי שכל חלונותיו ננעלו הרמטית זמן קצר לפני כן בעקבות מערכת מיזוג חדשה שהותקנה בו) והתחלתי לצעוד לכיוון הקלפי בשכונה, באו נחשולי המציאות ואיימו להטביע אותי ואת תפיסת עולמי.

כמו בטקס דתי של עלייה לרגל נהרו לתיבות ההצבעה מאות אנשים כשבידם פתקים של נתניהו ומח"ל או נתניהו וש"ס. ממש מסביב לבניין האטום שבו לא היה אף קול בעד נתניהו - שצף וגעש לו יקום מקביל, שבו לא נראה אף מצביע לפרס. אכן, מלאכתם של מהנדסי מיזוג האוויר הייתה מושלמת, חלונות "הארץ" היו אטומים לכל משב רוח חיצוני. הניצחון של נתניהו בלילה כבר לא באמת הפתיע אותי. הבניין האטום בלב לבו של דרום תל אביב היה עבורי רק המשל לתקשורת כולה, מאז ועד עתה: ע״ע 30 המנדטים של ביבי בבחירות האחרונות.

הכתבה הנרחבת והמלאה על נפילת התקשורת ב-1996, ב"מעריב סופהשבוע".

הבניין האטום: פרויקט מיוחד, 20 שנה לעליית נתניהו לשלטון

איך נפלה התקשורת (סיפור קצר עם משל ונמשל) ומי ידע בוודאות מה יקרה. הכתבה המלאה ב"מעריב סופהשבוע"