כל החיים אנחנו מפחדים. מבוהלים. חוששים שנתבטא באופן שגוי, לא נצחק בזמן הנכון, נבכה בפומבי, נעלב בצורה מביכה, נחייך בזווית שתעורר את חמתם ונזרק אל מחוץ למעגל.
המחשבה הזאת מעוררת אימה. פחד גדול ומתמשך: להיות האחרון שנבחר לקבוצה בשיעור התעמלות, להפוך לילד שאף אחד לא רוצה לחלוק עמו חדר בטיול השנתי, להישאר בהפסקה נטוש ולחפש בעיניים מבוהלות פרטנר לשיחה שיגאל מהבדידות הצורבת. אני מכיר את כל אלה היטב. שנים אכלתי את זה.
כילד שהגיע מארץ זרה היו לי בעיות בהבנת הנאמר, בשפה ובתפיסת המורכבות החברתית. בנוסף הייתי נמוך קומה. צמחתי מאוחר מאד. יש שיאמרו כמעט גמד. בהתאם לתנאי הפתיחה הלא ממש מרנינים האלו חטפתי כאפות והצקות בקצה הרומבה. באחד מרגעי השיא נשאו אותי שלושה בריונים ברוב הוד והדר לאורך חצר בית הספר ההומה, עד שבסוף הוטבעתי בברזיה, אל מול מאות תלמידים משועשעים. הם היו גדולים ואני קטן ולבד.
אחרי דברי נימוסים ושבירת הקרח המסורתית, שי חי הסביר לי, שהמכניזם שלפיו התנהל במהלך המשחק, שבמסגרתו אמר הכול בפרצוף לדיירי הבית, היה להבנתו, הדרך הטובה ביותר להתנהל בתכנית. אני חיב להודות שבלא מעט מהרגעים של שיחתנו התקנאתי בו. הלוואי והיו לי בחיי האישיים מעט מהאומץ והקשיחות שהפגין בשבועות האחרונים.
בדיעבד, אם יכולתי אז, כששלושת החלאות ביישו והשפילו אותי מול עשרות ילדים, לקום, לצרוח ולהעמיד אותם במקומם, בלי בושה ובלשון מושחזת, ייתכן שכל מסלול ילדותי היה משתנה.
אבל אני פחדתי. שותקתי. חשבתי שאם לא אחייך ואצחק, גם כשאני נשוא ההשפלה, גורלי בבית הספר ייחרץ. גם היום לא פעם מכה בי אותה תחושה, שאם חלילה אבטא את עצמי באופן כן מול קובעי הבון טון והכוכבים המלוקקים והמזויפים בתעשייה שלי, אהפוך למוקצה מחמת מיאוס.
יש בר אחד בתל אביב שאותו פוקדים רבים ממובילי הדעה בתחום התקשורת. שנים נהגתי לבוא לשם בתקווה שאמצא את הדרך ללבם של חברי האליטה. אבל פעם אחר פעם ספגתי מהם מבטים עמוסי בוז והערות מעליבות. על אלו השבתי בדרך כלל בחיוך נבוך ומתרפס. גם כשהצדק והטיעון היו לצדי, לא רציתי לענות ולעורר מהומה. בסוף פשוט הפסקתי להגיע לשם והדחקתי את החוויה הזו. היום, אני מתחרט שלא היה לי את הכוח לעמוד מולם, להטיח את האמת בפרצופם, לנערם ולהעמידם על הצביעות שהם מתפלשים בה.
אולי הדברים האלו אפשריים רק במשחק ריאליטי.
התרעות פיקוד העורף