ביום ראשון, לאחר חמש שנים בתפקיד, יפרוש רשמית ראש השב"כ יורם כהן ויוחלף בנדב ארגמן. כהן נכנס לתפקיד בנסיבות שנויות במחלוקת. פוליטיקאים מהשמאל והמרכז, פרשנים ואפילו פורשי שב"כ העלו ספקות באשר ליכולותיו המקצועיות. במיוחד הם תהו אם לא נבחר על ידי ראש הממשלה בשל היותו חובש כיפה ובוגר ישיבה. כהן לא יעז, רמזו, להתמודד במלוא העוצמה הנדרשת עם אלימות המתנחלים והטרור היהודי.
ואכן, בשנתיים הראשונות לכהונתו היה נדמה שהשב"כ אינו ממלא את ייעודו ואינו פועל למיגור התופעה. שוב ושוב הקשו השואלים: מדוע מצליח השירות לסכל ולפענח במהירות וביעילות התארגנויות של תאי טרור פלסטיניים בגדה ושל ערביי ישראל, ומתקשה מול הטרור היהודי.
נכון, היו נסיבות מקילות וגורמים מעכבים. השב"כ ביקש שיכריזו על קבוצת "תג מחיר" ועל כנופיית "המרד" כעל ארגון טרור, אך הממשלה התנגדה. בסופו של דבר גובש נוסח מרוכך יותר: "התארגנות בלתי מותרת". היה היסוס מתמשך מצד המערכת המשפטית לאפשר הוצאתם של צווי מעצר מינהליים נגד חשודים בטרור היהודי. השב"כ התקשה לתרגם את המידע המודיעיני שאסף לכדי ראיות שיהיו קבילות בבתי המשפט. וגם כשהן הושגו והוגשו כתבי אישום, הקלו השופטים בחומרת המעשים וגזרו עונשים לא מרתיעים על הנאשמים. בקיצור, בהשאלה מלשון צה"לית, נוצר הרושם "אין לא יכול. יש לא רוצה".
עם פרישתו יכול כהן לזקוף לזכותו ולזכות אנשי החטיבה היהודית (באגף ישראל והזרים) כמה הצלחות מרשימות. הן כללו את חשיפת הטרוריסטים ברצח בדומא ואת מציתי כנסיית "הלחם והדגים" בכפר נחום על שפת הכנרת, ולאחרונה את מעצרה של כנופיה מהתנחלויות נחליאל־טלמונים, שהציתה בתים וזרקה רימוני גז על פלסטינים.
השב"כ לא שם ידו על כל המעורבים בפעולות תג מחיר או על כל הדוגלים בתנועת "המרד" נגד המדינה, שאותה מוביל מאיר אטינגר, נכדו של מאיר כהנא הנתון במעצר מינהלי. אפשר שחלקם יחזרו בעתיד לסורם. אך בשלב זה נראה שהאיום של הטרור היהודי מצוי בדעיכה, וכל מי שהטילו ספק (כולל כותב שורות אלה, לפחות בשנה הראשונה לתפקידו של כהן) בנחישותו ובמחויבותו של ראש השב"כ למאבק בטרור היהודי ובדבקותו בעקרון הממלכתיות של הארגון, טעו.
***
הרשות הפלסטינית אומנם מדברת בכפל לשון ופועלת בקריצת עין - היא אינה מגנה את המעשים ומנהלת מדיניות לעומתית נגד ישראל, בעיקר בזירה הבינלאומית. אבו מאזן ועוזריו הבכירים סבורים כי ממשלת נתניהו זנחה למעשה את רעיון שתי המדינות. אך למרות זאת, עדיין אין לאבו מאזן עניין בעימות עם ישראל, שעלול להביא לקריסת הרשות. הראיה היא שיתוף הפעולה של כוחות הביטחון הפלסטיניים עם צה"ל והשב"כ, שנמשך למרות האיומים של בכירים ברשות כי אוטוטו הם יפסיקו אותו.
בחודשיים האחרונים נרשמת ירידה מסוימת באירועי הטרור. יש לכך כמה סיבות. בראש וראשונה היא נובעת מהיכולת המתמשכת (גם לפני ההתפרצות) של השב"כ לסכל פיגועים. רק בשנת 2016 סוכלו שבעה ניסיונות לחטוף ישראלים. ההישג גדול במיוחד בכל הקשור לסיכול התארגנויות של תאי חמאס שמופעלים מעזה או מהמפקדה של הארגון בטורקיה.
תרומה נוספת לדעיכת גל הטרור היא המשך שיתוף הפעולה עם הרשות ושיטת "המקל והגזר" שמפעילה ישראל. מצד אחד, מאז פרוץ האירועים עצרה ישראל 2,441 פלסטינים, כמעט שליש מהם במעצר מינהלי. זהו מספר גדול ביותר. גם הריסת הבתים מרתיעה במידה מסוימת. לצד אלה ובניגוד לשתי האינתיפאדות האחרות, מאשרת ישראל לכמאה אלף פלסטינים להמשיך לעבוד ולהתפרנס בישראל, וממעיטה להטיל מצור, כתר וסגר, או להיכנס למרכזי ערים.
כהן היה שמח לסיים את תפקידו כמי שבתקופתו נבלם עוד סבב אלימות פלסטיני. אך הוא מספיק מציאותי כדי לדעת שזה לא קרה וגם לא יקרה בעתיד, בוודאי כל עוד יש קיפאון מדיני, חוסר אמון בין הצדדים והיעדר אופק של תקווה לצד הפלסטיני. וגם בעניין זה - כמו שעושים הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומתאם פעולות הממשלה בשטחים - הוא לא היסס להביע את דעתו באוזני נתניהו והקבינט. הבעיה היא שממשלת נתניהו־יעלון אינה מאזינה להם.
***
בתקופתו של כהן התרחש "האביב הערבי" שפירק מדינות והפך את המזרח התיכון לאזור פחות יציב ובלתי צפוי. התופעה הבולטת ביותר היא הופעת "המדינה האסלאמית" (דאע"ש), שמאתגר את השב"כ בשני ממדים.
האחד הוא חדירת הרעיון לקהילה הערבית בישראל. למרבה המזל - לאו דווקא רק בשל פעולות הסיכול והחשיפה של השב"כ, אם כי גם הן תרמו - רוב רובם של ערביי ישראל והנהגתם דוחים את דאע"ש ורעיונותיו. תשעה ערבים ישראלים שהצטרפו לדאע"ש או אל־קאעידה (ג'בהת א־נוסרה) נהרגו בקרבות בסוריה ובעיראק. 35 אחרים ממשיכים להילחם שם. ההערכה בשב"כ היא שיש לרעיון עוד כמה מאות אוהדים. בהשוואה למדינות אחרות במערב, שמספר המוסלמים בהן נמוך מאלה שבישראל, ומהן יצאו הרבה יותר מתנדבים לשדות הקטל של סוריה ועיראק, הרי שהשפעת דאע"ש על ערביי ישראל זניחה.
תוצר לוואי שני של עליית דאע"ש הוא המצב בסיני, שבו פועלת שלוחה של הארגון. עיקר מאמציו מכוונים נגד ממשלת מצרים וצבאה, אך גם ישראל על הכוונת שלהם. על רקע זה הוקמה כבר לפני כמה שנים חטיבה מיוחדת בשב"כ שאחראית לאיסוף מודיעין מסיני באמצעים טכנולוגיים, ולמעקב אחר הקשרים המתהדקים בין דאע"ש מחוז סיני לבין הזרוע הצבאית של חמאס. המאמץ הזה משותף לישראל ולמצרים והוא גם הדבק שהביא להגברת שיתוף הפעולה. לפי פרסומים זרים, המודיעין הישראלי מסייע באספקת מידע.
***
בחמש שנות כהונתו חולל כהן כמה שינויים מבניים ששיפרו את יכולותיו המבצעיות והטכנולוגיות של השב"כ. בתחום לוחמת הסייבר הוקמה חטיבת סיגינט (יירוט, האזנה, הצפנה ופענוח הצפנות), ובמטה הארגון בצפון תל אביב פועל מרכז שמתאם את הפעולות הקשורות להגנה על התשתיות בישראל עם גופי מודיעין אחרים - המוסד, יחידת 8200 באמ"ן ואגף התקשוב של צה"ל.
מכוח החלטת הממשלה, השב"כ הוא שאחראי על ההגנה על כל התשתיות האזרחיות (חשמל, מים, בתי חולים, תעשייה, כבישים, בנקים) בישראל. ראש השב"כ היוצא יכול להרשות לעצמו לטפוח על השכם ולומר כי למרות מאמצים רבים של מדינות (איראן), ארגונים (חיזבאללה) והאקרים, התשתיות הקריטיות והאסטרטגיות לא ניזוקו.
גם בתחום סיכול ריגול ומאמצים לאסוף מידע ולגנוב ידע טכנולוגי פעל השב"כ, אם כי זה נעשה בדיסקרטיות רבה ובלי תרועות רמות. נכון שהסכנה של מרגלים שמוחדרים למדינה או ישראלים שמגויסים כסוכנים זרים הצטמצמה (אף שהיו כמה מקרים של ישראלים שהוזהרו, או של זרים שהתבקשו בשקט לעזוב את ישראל) - אך מעשי הריגול לא חדלו. הם רק לבשו צורה חדשה של לוחמת סייבר: איסוף מידע באמצעות חדירה למחשבים, האזנה לרשתות קשר ושבירת צפנים.
השב"כ הרחיב גם את קשרי החוץ שלו עם ארגונים עמיתים מערביים ואחרים. קשרי החוץ היו בעבר נחלה בלעדית של המוסד, אך ראש המוסד הקודם תמיר פרדו הסכים לאפשר גם לשב"כ לפתח קשרים ישירים, ללא מעורבות או נוכחות של נציגי המוסד. בתקופת כהונתו נפגש כהן בארץ ובחו"ל עם עשרות ראשי שירותים מקבילים.
בראיון סיפר פרס על שני מקרים שבהם ההרתעה פעלה. על אחד רמז בלי לפרט. על השני דיבר בהרחבה יחסית. הוא התייחס לביקורו של סאדאת בישראל ב־1977 - הביקור ההיסטורי בירושלים שבמהלכו נשא נאום בכנסת. פרס, שהיה אז יו"ר האופוזיציה, סיפר כי יגאל ידין, שהיה אז סגן ראש הממשלה, נתבקש על ידי מנחם בגין לנסוע במכונית עם נשיא מצרים משדה התעופה בן־גוריון לירושלים.
על פי פרס, במהלך הנסיעה שאל ידין את סאדאת: מדוע במלחמת יום כיפור נעצרתם במיתלה (מעבר הרים בסיני כ־30 ק"מ מתעלת סואץ) ולא המשכתם הלאה עד אשקלון? על פי פרס, סאדאת ענה לו: "מה, אתה לא יודע שיש לכם פצצה גרעינית?". בקדימון לתוכנית אמר פרס כי בן־גוריון הורה לו לפעול להקמת כור גרעיני כי אחרת ישמידו אותנו. הקטע הזה משום מה לא הופיע בראיון.
הצנזורה מונעת שוב ושוב מעיתונאים ישראלים לכתוב על תוכנית הגרעין הישראלית. עבור מערכת הביטחון סוגיית הגרעין היא טאבו שמוטב לא לדון בו. אך פעם אחר פעם מנהיגים ישראלים, כולל הנשיא אפרים קציר, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, וכעת פרס, מדברים בגלוי על הנושא, כולל על נשק גרעיני שמיוחס, לפי פרסומים זרים, לישראל. ובכך הם סודקים עוד סדק בטאבו (תודה לעו"ד אביגדור פלדמן שהסב את תשומת לבי לנושא).
התרעות פיקוד העורף