וזה, כמובן, נכון. את הטרור היהודי אין צורך להרתיע. גם כי הוא מועט. גם כי אין למי שמבצע אותו ציבור שהוא מייצג. גם כי הוא זוכה לגינוי מקיר לקיר. אם יהודים היו רוצחים כאן ערבים במספרים דומים למספרים שהערבים רוצחים בנו, אם הייתה תחושה שיש אווירה שמעודדת את זה, היינו צריכים לחשוב על צעדי הרתעה קשים. ברוך השם, אנחנו רחוקים מאוד משם.
אבל יש עוד סיבה שבגללה לא צריך להרוס את ביתם של רוצחי אבו חדיר, בלי להקל ראש ברצח שביצעו ובאופן הזוועתי שהוא בוצע. המחבלים הערבים שרוצחים בנו אינם סתם רוצחים. אי אפשר להתייחס אליהם רק לפי הפעולה שביצעו והאמצעי ששימש לה. אי אפשר להתעלם מהדבר הכי חשוב. מהמניע. כי הטרור הערבי הוא חלק ממלחמה חיצונית בריבונות הישראלית. חלק ממלחמה במדינת ישראל. בסמליה. בדגלה. בעצם קיומה. שום דבר מכל זה לא רלוונטי לרצח אבו חדיר, שבוצע מטעמים של שנאה או של נקמה. רוצחי אבו חדיר לא עשו מה שעשו בשליחותו של העם היהודי. אין להם תמיכה. הם לא מייצגים שום קהל ושום רעיון. המאבק שלהם איננו חלק
לפני שנה החליט מישהו שההבדל בין המקרים לא היה נהיר לו להנציח את שמו של אבו חדיר, שמשפחתו רואה בו "שהיד", על לוח הזיכרון לחללי פעולות האיבה בהר הרצל. אין מקום להשוואה בין המקרים מכל כיוון שהוא, ובכל זאת, אני מהמר שאם החייל אלאור אזריה יורשע בדין, יהיה מישהו שיטען שגם את ביתו צריך להרוס ואת שמו של המחבל שאותו הוא הרג ראוי להנציח כנפגע פעולות איבה
התרעות פיקוד העורף