לא מפסיק לשיר: לפעמים נדמה שפול סיימון תמיד היה שם. שמאז ימי סיימון וגרפונקל הוא מנהל קריירת סולו יציבה ומצליחה, שמיצבה אותו כאחד המוזיקאים הכי חשובים ומוערכים בעולם. אבל האמת מעט שונה. כי הקריירה של היהודי האמריקאי הזה הייתה סוערת, קפריזית ומורכבת מלא מעט עליות ונפילות גדולות. זה חופף, כנראה, לפער בין הדימוי שלו, כבחור חמוד, שקט ומאופק, לבין סיימון האמיתי.

תזכורות: ארט גרפונקל הגדיר אותו לפני שנה כ"מטורף ואידיוט, הסובל מתסביך נפוליאון". הוא נשוי בשלישית. נישואיו השניים לשחקנית קארי פישר ארכו פחות משנה. לפני שנתיים, כשהיה בן 72, נעצרו סיימון ואשתו הנוכחית בגין “התנהגות בלתי הולמת", אחרי ריב אלים וקולני ביניהם. ועוד ועוד. בקיצור, תשכחו מהיהודי נמוך הקומה בעל החיוך המבויש. פול סיימון היה תמיד מקורי בהרבה מהסטריאוטיפ שלו. וזה, תודה לאל, מה שניתן לומר גם על המוזיקה של האיש, שידע להוציא משירי פולק מאופקים עם גיטרה אקוסטית מקסימום רגש וייחודיות.

השבוע יצא אלבום חדש של סיימון, 13 במספר (אם לא סופרים את אלבומי סיימון וגרפונקל), בשם "STRANGER TO STRANGER". אלבום יפה, שמזכיר את ימי "GRACELAND" בשילוב הטבעי שבין פולק ומוזיקת עולם. הפעם, בדגש על מקצבי פלמנקו. נדמה שבניגוד לאלבומיו האחרונים, שהיו יותר ניסיוניים, מה שהלהיב מאוד את המבקרים, אבל הקטין את הנאת המאזינים, סיימון חזר אל המלודיות הישנות ואל החדווה הפשוטה של מוזיקה קצבית ומלאת חיים. אולי תודות לחיבור המחודש עם רוי היילי, שעבד איתו לפני שנים ארוכות וזוכה כאן לקרדיט משותף עם סיימון בעמדת המפיק המוזיקלי.
ואם בקאמבק עסקינן, זו הזדמנות לחזור לכמה מהרגעים המשמעותיים בקריירה ההפכפכה של הגאון המוזיקלי הזה.

איש העולם הגדול

אלבום הסולו הראשון שלו, "PAUL SIMON’S SONG BOOK", הוקלט באנגליה ב–1965, אבל כמעט נמוג מהתודעה בגלל ההצלחה הפתאומית של סיימון וגרפונקל שהתרחשה באותו זמן. כך שהאלבום "PAUL SIMON", שיצא ב–1972 אחרי הפרידה מגרפונקל, נתפס כאלבום הבכורה שלו. הוא הצליח יפה, וכלל את הניסיונות הראשונים של סיימון במוזיקת עולם. "MOTHER AND CHILD REUNION", למשל. סיימון הוציא מיד אלבום נוסף, "THERE GOES RHYMIN’ SIMON", אחד האהובים עלי ביותר, עם להיטים כמו "KODACHROME" ו"SOMETHING SO RIGHT". נישא על הגל, הוא שחרר בתוך שנה אלבום נוסף, "STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS". האלבום, שהופק בידי פיל ראמון, שהיה אז השם החם ביותר בשטח, זכה להצלחה מסחרית אדירה וקטף אין ספור פרסים. הוא היה מעט מלנכולי, כי נכתב בעקבות גירושיו הראשונים של סיימון, מה שלא הפריע לשיר הנושא ול"50 WAYS TO LEAVE "YOUR LOVER להפוך ללהיטי ענק.

דווקא כאן, בנקודת השיא בקריירה של סיימון, הוא הוריד הילוך באופן דרסטי. אלבומו הבא, "ONE TRICK PONY", יצא ב–1980, חמש שנים אחרי "STILL CRAZY", והיה למעשה פסקול של סרט שסיימון כתב ושיחק בו. גם הסרט וגם האלבום לא הצליחו במיוחד.

אבל לסיימון לא היה זמן להתאבל. כי ב–1981 הוא חבר מחדש לארט גרפונקל, לאותה הופעה מיתולוגית בסנטרל פארק, ובהמשך יצא איתו לסיבוב הופעות בינלאומי בשנים 1982/3 (שהביא אותם גם לישראל).

קאבר האלבום החדש של פול סיימון

במהלך התקופה הזו סיימון כתב שירים חדשים, חלקם בוצעו בידי השניים על הבמה, וגרפונקל אף הקליט חלק מהם באולפן. הרעיון היה שהם ייכללו באלבום חדש של סיימון וגרפונקל. אלא שאז הם רבו, גרפונקל פרש, וסיימון בילה שבועות שלמים באולפן כדי למחוק את קולו של השותף לשעבר מהשירים ולמחות כל זכר שלו. בסופו של דבר הם נכללו באלבום הבא שלו, "HEARTS AND BONES", שיצא ב–1983. אלבום מופלא ממש, שכולו שירים יפהפיים אבל לא מהזן הלהיטי. ע"ע "TRAIN IN THE DISTANCE" או "SONG ABOUT THE MOON". גם האלבום הזה נחל כישלון מסחרי, עובדה שהביאה את סיימון לכדי ייאוש גדול. הוא חש שאיבד את ההשראה שלו, ושלעולם לא יזכה שוב בהצלחה מסחרית.

על פי המיתולוגיה המקובלת, הוא נסע ברכבו בשנת 1984, מבואס עד עפר, והאזין לקסטה של הרכב אפריקאי בשם YOYO BOYS. הצליל המיוחד תפס אותו והוא החליט לכתוב מילים לאחד הקטעים האינסטרומנטליים. זאת הייתה בעצם יריית הפתיחה לפרויקט "GRACELAND", אחד הקאמבקים היותר מפוארים של שנות ה–80.

מוקסם מהצליל האפריקאי, החליט סיימון לעשות צעד שנוי מאוד במחלוקת ונסע ליוהנסבורג, כדי לעבוד בצמוד למוזיקאים מקומיים. דרום אפריקה הייתה אז בשיאו של חרם בינלאומי, ורבים מחו נגד הנסיעה הזו. גם חברת התקליטים שלו, WARNER BROS., לא ממש ידעה איך לאכול את האלבום החדש, ששילב כל כך הרבה מקצבים ואורחים לא מוכרים.

אבל סיימון התעקש ו"GRACELAND" בא אל העולם. העולם, באופן מפתיע, נכבש מיד. גם הקהל וגם המבקרים. זאת הייתה דוגמה קלאסית למקרה שבו דווקא כשאין לך מה להפסיד, אתה נמצא בנקודה הכי טובה שיכולה להיות כאמן. "GRACELAND", שיצא ב–1986, הניב להיטים כמו "YOU CAN CALL ME AL" ו"THE BOY IN THE BUBBLE", והשיב את סיימון בבת אחת לצמרת המוזיקה העולמית.

אפשר רק לרדת

באופן טבעי, הוא המשיך להתנסות במוזיקת עולם, והפעם פנה לברזיל. האלבום האדיר "THE RHYTHM OF THE SAINTS" יצא ב–1990. הוא היה פחות להיטי ושמח מ"GRACELAND", ועדיין זכה לביקורות מצוינות ולמכירות לא רעות בכלל. סיימון שילב שם את להקת המתופפים המהפנטת מהעיר סלבדור, אולודום. כל כך התלהבתי מהצליל שלהם באלבום, עד שחמש שנים מאוחר יותר - כשטיילתי בדרום אמריקה - נסעתי במיוחד 12 שעות כדי לראות אותם בהופעה. תודה, פול, הם היו גדולים.

כשהוא נישא על גלי ההצלחה, סיימון ערך מופע ענקי בסנטרל פארק - בדיוק עשור אחרי המופע המשותף שלו ושל גרפונקל, ולווה בידי להקות אפריקאיות ודרום אמריקאיות. במופע צפו למעלה מ–750 אלף איש. מכאן היה אפשר רק לרדת.

וזה בדיוק מה שקרה. סיימון העביר את מרבית שנות ה–90 בעבודה על מחזמר בשם "THE CAPEMAN", שעסק ברוצח פורטו־ריקני בניו יורק. המחזמר, שעלה ב–1998, היה כישלון קופתי מהדהד וגם האלבום שהתבסס על שיריו, "SONGS FROM THE CAPEMAN", לא הצליח מסחרית וזכה לביקורות מעורבות. ממש חזרה על הפיאסקו של "ONE TRICK PONY". אח, האירוניה.

ושוב, הקריירה של סיימון נקלעה למשבר עמוק. הפעם הוא פעל במהירות כדי להיחלץ ממנו. סיבוב הופעות משותף עם בוב דילן, מלווה באלבום לא רע אבל רחוק מלהסעיר, "YOU’RE THE ONE", הותירו אותו בתודעה. לפי המודל הקבוע של הקריירה שלו, הגיע הזמן לקאמבק. והוא הגיע, חלקית לפחות, ב–2006, באמצעות האלבום "SURPRISE", שעליו עבד עם בריאן אינו הענק.

האלבום, שנשמע שונה מאוד מהאלבומים הקלאסיים של סיימון, זכה להצלחה מסחרית וגם זיכה אותו בהרבה הערכה מקצועית, על היכולת להתחדש בגיל מתקדם. שנה מאוחר יותר הוא הוכרז כזוכה הראשון אי פעם בפרס גרשווין, מטעם ספריית הקונגרס האמריקאי. ב–2011 יצא אלבום נוסף שלו, "SO BEAUTIFUL OR SO WHAT", שהמשיך את הקו שלו כאמן ראוי להערכה, שלא מפסיק לחפש ולהתחדש, ומצד שני - לטעמי לפחות - כבר לא מרגש במיוחד.

עכשיו מגיע "STRANGER TO STRANGER" ובלא מעט רגעים מזכיר מדוע פול סיימון הוא אחד מגדולי המוזיקאים של זמננו. הוא מצליח לשלב שוב בין הרפתקנות מוזיקלית (מקצבי פלמנקו, כלי נגינה ייחודיים ועבודה עם איש המוזיקה האלקטרונית האיטלקי CLAP! CLAP!), לטקסטים אישיים שמרעידים את הלב בקלות. תענוג של אלבום, שרושם פרק חדש ויפה במסע המרתק של פול סיימון. הלוואי שיהיו עוד הרבה.

מים סוערים: הטקסטים באלבום החדש של פול סיימון מרעידים את הלב

אלבום הסולו מזכיר מדוע הוא אחד מגדולי המוזיקאים של זמננו. שי להב בעקבות היוצר שהיה למטה ולמעלה, אבל מעולם לא הפסיק לחפש - גם בגיל 74