אמרת לעצמך "לי זה לא יקרה". חזרת וצחקת על כך בלילות ירח מלא וטענת בתוקף ש"את כבר אחרי שלב המשחקים", ולו בשל העובדה שמעולם לא שיחקת אותם, כי כבר בילדותך לא היית טובה ב"תופסת" וב"משחק המחבואים" תמיד מצאו אותך ראשונה, כי את פשוט לא יודעת להתחבא. לא יודעת להסתתר מהסביבה, כל שכן לא מעצמך. כזאת את - גלויה, פתוחה, אומרת את האמת בפנים, גם כשהיא לא נעימה למשמע אוזניים ואת כה אוהבת לפלרטט. עם כולם.
אנשים אומרים שאת "יותר מדיי חברותית". את יודעת שזה בעצם חתיכת מסיכת התגוננות מצופה בשריון קשקשים מטורף שבנית עם השנים להגן על עצמך. ידעת שלהיות חביבת הקהל בא טוב בכל מסגרת לימודית, חברתית או תעסוקתית. ובעצם זה מה שמאפיין אותך: שמחת החיים הזאת, החיוכים, היכולת לראות את חצי הכוס המלאה גם שהבוץ מכסה את ראשך. את תאמרי: "קראתי שלמעשה בוץ טוב לעור הפנים".
ועשית את הצעד הזה, שכה חששת ממנו.
הלכת נגד התלם, הקמת זרם התקוממות מולך, בלי שהתכוונת לכך וגם אותו צלחת. ג'ינגולים בין החיים הנוחים שהיו לך, לכאורה, לבין הירידה ברמת החיים כלפי חוץ ובפנים ידעת שבעצם הצלת את עצמך. זכית בעצמך מחדש. חברים התרחקו ממך, המשפחה לעתים הרימה גבה ולא הבינה עד הסוף מדוע את נכנסת להרפתקה המיותרת הזאת.
ספגת כל כך הרבה ביקורות על איך את נראית, נשמעת, מתלבשת, אוכלת, מתנהלת. ובכל זאת - עטפת את עצמך בחום והראית להם שברגע שהנפש שלך רגועה- כל חלק בפאזל מוצא את מקומו בתמונה המעומעמת הזאת. וקצת טפחת לעצמך על השכם. אבל ממש מעט. כי הצניעות משאירה אותך שפויה. איכשהו. נגיד.
ואז קרה הבלתי צפוי. את - שאמרת לעצמך שאינך מאמינה עד הסוף במונוגמיה ובשיחות סגורות ופתוחות לא הבנת כיצד נמצאים במערכת זוגית אחת מחייבת שנים כה רבות. זאת לאחר שנפגעת אנושות בתאונת ה"פגע וברח" של תשע שנות זוגיות ועוד שנה וחצי של פרידה מרסקת לב, שעד היום את מחפשת אותו בחלקים שונים ברחבי ביתך ובכותלי סביבתך - התאהבת.
ומה זה התאהבת. ראשך סחרחר עלייך. הלילה לא לילה. היום אינו יום. ואסור לך לומר את המילה הזאת כי היא מלחיצה אותו. את לא מבינה עד הסוף למה. אבל את לא אמורה להבין. את פשוט מכבדת. הוא מוחמא בטירוף, אבל מזכיר לך שאתם עדיין בבתולי הקשר. את רוצה שיבתק את בתולי הקשר כי כל ההתחלה ההזויה הזאת של עשרים הודעות ביום - הרגישה לך כאילו זה מה שהיה צריך להיות שם תמיד.
כאילו חזרת לגיל שש עשרה, עם הפרפרים המטורפים האלה של ציפייה לפגישה וגעגועים שורפי לב. ההודעות הקוליות במתק שפתיים שהוא משמיע לך מבלבלות את קצוות עצבייך החשופים ואת אינך מבינה איך התקיימת בלעדיהן שלושים ושתיים שנה לעזאזל. אינך מבינה איך הוא לא היה כאן, כשזה מרגיש כשהוא היה כאן תמיד. את לא מבינה כיצד חיבוק יכול לשקם אותך וכיצד נשיקה ממנו גורמת לך להאמין באלוהים מחדש. את לפתע מרגישה שהחיים שלך מתחלקים לשניים: עד היכרותך אותו ומרגע הפגישה שלכם ואילך.
ולא, את לא אובססיבית חלילה. אבל אם הוא מתחיל לגלות ריחוק,- את נכנסת לסרטים רעים, כאלה שהופכים את "חלף עם הרוח" לטרגדיה של ממש. מילולית. ואת שוב כועסת על עצמך. את אישה. רציונלית. חזקה. נחושה בדעתה. אף אחד לא מסוגל להרעיד לך את אמות הסיפים ככה. בטח בלי לקבל רשות. ואת יודעת שאת חייבת בסיס איתן. בעצמך. כי את היית שם לפניו. עם עצמך. עם הווייתך. והחיוך שלו יחזק לך את היום. אבל לא ישנה אותו. והריח משכר הנחיריים שלו ימתיק לך את השעות הבאות, אבל לא יהווה תחליף לאף תחביב או מפגש עם חברים.
ואת יודעת. רק כשתהיי את עצמך, עם עצמך בשליטה מלאה - תוכלי לשחרר את הרסן ובאמת לפתוח את כל כולך, במלוא מובן המילה.
ואת יקירה - זאת אני. והסיפור שלך - סיפור חיי. אז תני לי לחזק אותך. תני לי לחזק את עצמי.
התרעות פיקוד העורף