בערב שבת שודרה בערוץ 2 כתבה ובה נראו ספורטאי הישג שייצגו את המדינה במשחקים האולימפיים בעבר, מועסקים כיום כעובדי מרכול בשכר מינימום. ספורטאים אלה נפלו מצוק גבוה ואיתן של עשייה ספורטיבית ושל כבוד מלכים, לתהום של עשייה פחותה מבעבר ורחוקה מהמודעות הציבורית שהייתה להם בשיאם. למען הסר ספק, כל מלאכה מכבדת בעיני, אלא שכאן הסוגיה היא הפער שבין העבר להווה.
לדעתי, זו תמצית הבעיה בספורט, אך יש להרחיב מעט: חשוב לטפל בספורטאים שייצגו את המדינה, אך אין בכך די. הספורטאים שייצגו את המדינה צמחו מתוך ספורטאים רבים המרכיבים את פירמידת הספורט ההישגי, שמרביתם לא הגיע לייצג את המדינה. כלומר, כדי לחזק את ה"שפיצים” שמגיעים לאולימפיאדה, יש ליצור אצל ספורטאים מתחילים מוטיבציה להיכנס למסלול חיים בספורט. כאשר ספורטאי מתלבט אם לבחור בספורט כאורח חיים, הוא שוקל את האופק בשני טווחים: האופק שבתוך עולם הספורט והאופק שביום שלאחר עזיבתו את עולם הספורט. ללא אופק מבטיח וסביר, יימנעו כישרונות רבים מלהצטרף למעגל חיי הספורט.
המועצה הלאומית לספורט, שהוקמה לפני קצת פחות משנתיים, עוסקת בימים אלה גם בנושא הזה, במסגרת “מחוללי השינוי בספורט”. הנושא הרלוונטי נקרא “מסלול חיי איש הספורט“ או לחלופין, על פי הגדרת הוועד האולימפי: “היום שאחרי”. משרד הספורט, באמצעות המועצה הלאומית לספורט, מקצה משאבים רבים לנושאים אלה, והזרוע היוזמת והמבצעת היא הוועד האולימפי והאיגודים. הטיפול במחוללי השינוי בספורט מצריך משאבים בנוסף על מה שמוקצה לתחזוקה השוטפת של הפעילות בספורט, למפעלים בינלאומיים ומעבר למה שנדרש לתכנית המתקנים הלאומית שאושרה לאחרונה. לאור הגידול שהיה עד לאחרונה במחזור המכירות של מועצת ההימורים היה אפשר להקצות משאבים למחוללי השינוי בלי לפגוע בשוטף. יש לזכור כי עיקר תקציב הספורט, יותר מ־%80, מגיע ממועצת ההימורים.
התרעות פיקוד העורף