הנביא ירמיהו לא היה גנרל, אבל הוא כנראה הבין משהו בגיאופוליטיקה ובאסטרטגיה, אולי טוב מהגנרלים בתקופתו, כשהתריע "מצפון תיפתח הרעה". הזמנים השתנו, הנסיבות השתנו, הגנרלים השתנו, אך הרעה עלולה גם הפעם להיפתח מהצפון.
ראש הממשלה נתניהו דיבר על זה יותר מפעם, ושר הביטחון יואב גלנט, בעקבותיו, התריע שצה"ל צריך להיערך למלחמה רב־זירתית "שבה ייתכן איום ביטחוני ממשי בכלל הגזרות בעת ובעונה אחת".
גם בתקשורת נושבות רוחות מלחמה, ופובליציסט אחד אפילו קרא מכורסתו הנוחה לפתוח במלחמת מנע יזומה. גם הפוליטיקה לא נעדרה, כמובן, מהכותרות, וראשי האופוזיציה מטפחים חרדות בציבור כדי להפעיל לחץ על בנימין נתניהו בעניין הרפורמה המשפטית.
כפי שכותב פרשן הביטחון הוותיק רון בן ישי, גם "בכירי צה"ל והמשטרה אינם ממש מתאמצים להפיג את חששות הציבור (מפני מלחמה), כי החרדה מפני הסלמה רבתי שתגבה קורבנות משרתת אותם במאמציהם לבלום את הלהט המיליטנטי ואת היוזמות הקיצוניות של השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'".
ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל תמיד צריך לזכור שלתרגילים בפסיכולוגיה המונית עלולות להיות גם תוצאות הפוכות מאלה שמתכוונים אליהן. גורמים קיצוניים באופוזיציה אף מבקשים להפיץ פייק כאילו ראש הממשלה ייזום מהלך צבאי הרפתקני כדי לבלום את ה"מחאה".
ה"מחאה" ותופעות הסרבנות אכן עודדו את איראן וגורמי טרור פלסטיניים להקצין את איומיהם המעשיים והמילוליים כלפי ישראל, אך כפי שכותב בן ישי, "נתניהו הוכיח בעבר שהוא זהיר בהחלטותיו הביטחוניות ולא ייזום מהלך שקוף כזה". אדרבה, ככל שאצל שני הצדדים בפולמוס המקומי יגברו השכל והאחריות, וראש הממשלה יוכל להתפנות יותר לתפקידו בעיצוב האסטרטגיה המדינית והביטחונית של ישראל, גם יפחתו סיכויי ה"רעה" להצליח.
עם זאת, נבואת הנביא ירמיהו ודברי האזהרה הנוכחיים, לפחות של המוסמכים ביניהם, בהחלט מחייבים ערנות ביטחונית גבוהה מצדנו והכנות בכל התחומים, הגנתיות והתקפיות כאחד. אומנם באמ"ן ובזרועות המודיעין האחרות של ישראל, וכנראה גם באלה של ארצות הברית, אין התרעה או מידע שמצביעים על תוכניות או הכנות קונקרטיות של איראן והגורמים הקשורים אליה לצאת למלחמה כוללת נגד ישראל.
גם מצבה הפנימי הרעוע מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות איננו תומך באפשרות כזאת. נרמול היחסים שלה עם סעודיה בתיווך סין אומנם מעניק לה מרחב פעולה מדיני וכלכלי רחב יותר, אך עשוי לפעול גם כבלם למגמותיה התוקפניות הצבאיות, לפחות בטווח הקצר, כשכל הסיכויים הם שמלחמה כוללת תסבך אותה גם עם ארצות הברית.
כמו כמעט כל המשטרים הטוטליטריים בהיסטוריה, זו רק שאלה של זמן עד שהסתירות הפנימיות שבקלפטוקרטיה האיראנית יביאו לקמילתה. בן־גוריון ניבא עוד בשנות ה־20 של המאה הקודמת שנגזר על ברית המועצות להתפרק, אך לקח כמעט 70 שנה עד שזה התרחש — והשאלה היא כמה זמן יעבור עכשיו לגבי המשטר באיראן?
אפשר גם לטעון שאין היגיון מבחינת איראן במצבה הנוכחי ליזום מלחמה כוללת, אך ההיגיון שלנו איננו תואם בהכרח את ההיגיון של משטר פונדמנטליסטי בעל מניעים אידיאולוגיים הזויים. גם הכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית הייתה בלתי הגיונית על פי כל שיקול רציונלי, אך זה בכל זאת קרה.
ברור שאיננו רשאים להיות שאננים, כפי שהייתה, למשל, ממשלת ישראל הקודמת כשחתמה במחשכים על הסכם עם לבנון, כלומר בפועל עם חיזבאללה, שתוצאתו הייתה שיתוף פעולה של חיזבאללה עם חמאס בשיגור 34 רקטות לעבר ישראל. מנהיגי איראן ימשיכו בינתיים להשמיע נאומים תוקפניים נגד ישראל, במידה מסוימת כדי לכסות על חולשתה הפנימית והחיצונית וכישלונותיה מול פעולות שונות המיוחסות לישראל.
עצם הרטוריקה התוקפנית שלהם הוא מבחינתם נשק במלחמה פסיכולוגית נגד ישראל, ואם הייתה זאת ישראל שעד כה נקטה "מערכה בין המלחמות" (מב"ם), הרי שעכשיו איראן מאמצת שיטה דומה שמבצעיה הם חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי, לפעמים חמאס, ובעתיד אולי החות'ים בתימן וגורמים אסלאמיסטיים נוספים.
שיטה זו עלולה, ולא במנותק מהאירועים הפנימיים בישראל, להידרדר גם למלחמה כוללת מבלי שאיראן תכננה אותה, אפשרות שישראל איננה יכולה להתעלם ממנה. בשלב זה מדובר בעיקר במהלכים איראניים הן במישור הפסיכולוגי והן בתחום הטרור, ואף שזו איננה המלחמה הרב־זירתית והכוללת שמדובר עליה, ישראל איננה מקילה ראש גם בכך, והיא ערוכה לכך ש"הרעה" מבחינתה יכולה להיפתח דווקא מהדרום.