התגברות המחאות הציבוריות בחודשים האחרונים פתחה מחדש פצע ישן וכואב בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. הדיון כבר אינו מתמקד רק ברפורמה משפטית או בהפיכה משטרית, אלא בעצם הצורך בהסדרת הקשר בין לאום, דת ומדינה, ובביסוס חוקה לישראל. הדיון הזה מתקיים במדינה מאז הקמתה ומעולם לא הוכרע.
עיקר הדיון הציבורי כיום מתמקד במימוש הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מגילת העצמאות אומנם לא קבעה כי מדינת ישראל תהיה דמוקרטית ומילה זו לא מופיעה בה, אולם מעבר להיותה מדינת העם היהודי, מופיעות במגילת העצמאות כל ההגדרות המאפיינות דמוקרטיה. עם הקמתה קבעה הממשלה הזמנית כי תחוקק חוקה לישראל וכי ייושמו בה כל העקרונות המופיעים במגילת העצמאות. אז מדוע כל זה לא קרה?
המתח הנובע משילוב הדת, הלאום והמדינה בישראל מורכב יותר מאשר במדינות אחרות, מאחר שביהדות הדת והלאום משולבים זה בזה. היהדות הוגדרה כלאום בעל דת אחת יהודית, והדת היהודית הוגדרה כדת העם היהודי. הרוב המכריע של אזרחי ישראל היהודים רואים בה אכן מדינה יהודית, אך קיימות מחלוקות לגבי אופייה היהודי והדתי של המדינה. רוב הציבור מגדיר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כלומר כמדינת הלאום היהודי, המחויבת לעקרונות דמוקרטיים ומנהיגה חירות ושוויון לאזרחיה.
אולם שתי קבוצות מיעוט מחזיקות בעמדות שונות בנושא זה: היהדות החרדית שואפת למדינת הלכה שחוקיה מושתתים על ההלכה היהודית וממילא אינם מושתתים על חוקי הכנסת ועל עקרונות המשטר הדמוקרטי; והמיעוט הערבי רואה את ישראל כמדינה דמוקרטית שהיא "מדינת כל אזרחיה".
הפער בין הדת, הלאום והמדינה בישראל מתבטא בחקיקה הדתית, למשל: חוק שעות עבודה ומנוחה לגבי שמירת שבת, או איסור פתיחת מקומות בילוי בשבת. הפער בין הדת ללאום מתבטא, למשל, בסוגיית מיהו יהודי. הפער בין המדינה ללאום מתבטא, למשל, בחוק השבות, שלפיו בן הלאום היהודי רשאי לעלות ארצה ולקבל מיד אזרחות ישראלית.
במדינות בעלות משטר דמוקרטי, כמו גם במגילת העצמאות, המדינה מבטיחה את חופש הפרט בענייני דת, ובכלל זה החופש הנתון לכל אחד לבחור את דתו ויש לו חירות לקיים או לא לקיים את מצוות הדת. לחופש זה יש שני צדדים: האחד הוא החופש לבחור באמונה דתית, והשני הוא החופש מדת, כלומר החירות של האדם שלא לקיים את מצוות הדת. במשטר דמוקרטי, המדינה אינה מתערבת בענייני אמונה דתית ואינה פוגעת בזכויותיו ובחירויותיו של האזרח רק בגלל אמונתו הדתית.
בפועל, פוגעת החקיקה הדתית, המנוגדת להבטחת מגילת העצמאות, בחירויות יסוד של האזרח במשטר הדמוקרטי. כך למשל החוק המחייב את היהודים להינשא ולהתגרש לפי דין תורה. כך גם החוק להגבלת גידול חזיר והחוק להגבלת הימצאות חמץ בפסח במקומות ציבוריים וכך גם מניעת תחבורה ציבורית בשבת. גם סוגיית הדת והלאום כפי שהם רשומים בתעודת הזהות, כבר עלתה מספר פעמים להכרעות שיפוטיות בגלל בעייתיותה.
למעשה אין עוד מדינה בעולם שבה נדרשות הכרעה או הפרדה בין לאום ודת. וכאן טמונה הבעיה המרכזית הן ביכולת לכונן חוקה בישראל והן ביכולת לבנות זהות ישראלית אחודה על פני זהויות דתיות במדינה.
מדינת ישראל היא בין המדינות היחידות בעולם הכופות על אזרחיהן רישום של לאומיותם. בחוק מרשם האוכלוסין נקבע כי המדינה תנהל רישום על כל אזרח. כך נרשמים פרטיו האובייקטיביים, כמו שם ומשפחה, אולם בנוסף מנהלת המדינה בכפייה גם רישום של סעיף הלאום וסעיף הדת.
הצצה באפשרויות הרישום של סעיף הלאום בישראל מלמדת כי למושג לאום יש אצלנו משמעויות רבות. תחת סעיף הלאום של אזרח ישראלי באתר מרשם האוכלוסין מפורטות אפשרויות לאום רבות מאוד ואפילו לאום אשורי, טטרי וכורדי. אבל היא אינה מאפשרת לאזרח לבחור בלאום ישראלי.
המדינה מאפשרת לאזרחיה לשנות את שמם הפרטי ואת שם משפחתם, אך אינה מאפשרת להם לקבוע מהן לאומיותם ודתם. היא שקובעת עבור אזרחיה מהי לאומיותם. יתר על כן, סעיף מפורש בחוק עוסק בהגדרתו של אדם כבעל לאומיות יהודית, ואוסר על רישום של אדם כבעל לאום "יהודי", אם אינו בן לאם יהודייה או התגייר, ובתנאי שאינו בן לדת אחרת.
חופש דת, חופש מדת
חשוב לעשות קצת סדר בהגדרות כדי להבין היכן טמון הפתרון. דת היא התארגנות חברתית־תרבותית שתוקפה נובע מכוח עליון ואמונה זהה. עם הוא קבוצה חברתית בעלת מספר מאפיינים משותפים כגון: מוצא אתני, שפה, תרבות, היסטוריה וגיאוגרפיה. כך למשל אין עם נוצרי או עם מוסלמי. אלה דתות בדיוק כמו היהדות. ליהודים מעבר לכך וכעם יש גם היסטוריה משותפת שתחילתה בתנ"ך והמשכה באלפיים שנות גלות והיא מבוססת גם על תרבות ומנהגים ואפילו על שפה משותפת. העם היהודי עומד בהגדרת עם מעבר לדת היהודית.
נמשיך עם ההגדרות: מדינה היא ארגון פוליטי עם סמכות ויכולת שליטה על קבוצת אנשים בטריטוריה מוגדרת. ואילו לאום הוא ברוב המקרים עם שיש לו מדינה. מדינת לאום היא מדינה שבה חי עם מרכזי המהווה רוב משמעותי באוכלוסייה ושהצביון הייחודי של העם הזה שזור בחוקים ובתקנות של המדינה.
כך הוגדרה ובצדק מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כשבגבולותיה וגם בתוכה חיים עמים נוספים. זהו מודל לאומי נפוץ ברוב מדינות העולם הרואות בעצמן מדינות לאום וכמעט כולן מכילות בתחומן יותר מעם אחד. בסין 52 עמים בנוסף להאן הגדול, שמהווה 92% מהאוכלוסייה. ברוסיה יש 127 עמי מיעוט. בספרד מתקיים העם הבאסקי, שהיו לו בעבר שאיפות לאומיות.
רוב עמי המיעוט האלה לא נהנים מהגדרה עצמית (הגדרה לאומית), חלקם נאבקים ורובם המכריע לא מגלה שאיפות לאומיות. עמי מיעוט אלה חיים במדינות לאום שמאפייניהן משקפים את תרבות העם המרכזי שהמדינה היא מדינת הלאום שלו, ושזהותו מתקיימת בכל שדרות החיים של ההתנהלות המדינתית.
החופש להאמין בכל דת, כולל אתיאיזם, קיים בכל המדינות הדמוקרטיות. הפרדה מוחלטת של דת ממדינה היא נדירה מאוד ומתקיימת בשתי מדינות בלבד – ארה"ב וצרפת. דת היא חלק מזהות לאומית של עמים רבים כמו גם במדינת ישראל ואין בכך כל פסול, אולם בכל המדינות האלו מתקיים גם חופש מדת כחלק מזכויות הפרט.
במדינת ישראל מתקיים באופן רשמי חופש דת וחופש מדת למעט בתחום המשפחה, אבל לא מתקיימת הפרדה בין דת למדינה. היא מדינה יהודית ודמוקרטית שמהווה בית לאומי לעם היהודי, שלא מתקיימת בה הפרדת דת ממדינה ושאין בה לאום ישראלי. כך למשל, דרוזי המשרת בצבא והוא דור חמישי בארץ, מדבר עברית ומציין את יום הזיכרון ויום העצמאות, הוא ישראלי אף שאינו חלק מהעם היהודי.
הסכנה לעתידה של ישראל טמונה בעובדה שהמדינה מממנת ומאפשרת לסקטורים שלמים בחברה להתבדל ולא לקחת חלק בישראליות. החרדים נמנעים מלימודי ליבה, היסטוריה ואזרחות, ומתחנכים נגד ערכי הדמוקרטיה. גם המגזר הערבי מתבדל בתחום זה, ומערכת החינוך שלו אינה מבוססת על ההיסטוריה והאזרחות של המגזר היהודי.
כדי לתת מענה לבעיה זו, על מדינת ישראל לבנות אתוס ישראלי בסיסי משותף המאפשר את קיומן של תרבויות ואמונות נוספות במקביל לנרטיב המשותף. על המדינה לעגן זהות ישראלית ולאום ישראלי המאחדים בתוכם את כל אזרחי המדינה ובסופו של דבר לחוקק חוקה המעגנת בתוכה את העקרונות הללו, בדומה לכל הדמוקרטיות הנאורות בעולם.
הכותב הוא חוקר בכיר וראש תחום החוסן הלאומי, אוניברסיטת רייכמן