תנועת המחאה, שהיא המנוע העיקרי הבולם עד כה בהצלחה את הניסיון לבצע מהפכה משטרית בישראל, חייבת להמשיך ואף ביתר שאת. הלקח וההישג (בעגה הצבאית) של תנועת המחאה, אסור לו שיסתפק בעצירת המהפכה המשפטית בלבד. מדינת ישראל, בשנה ה־75 לעצמאותה ובצומת הדרכים שהיא נמצאת בו היום, חייבת למנף את המחאה, שכמוה לא הייתה מאז ראשית המדינה - מחאה למען רעיון(!) ולא למען "שיפור תנאים".

מינוף המחאה צריך לכלול ארבעה יעדים נוספים שהאבות המייסדים שהקימו את ישראל לא יכלו או לא הספיקו לטפל בהם, והם: הפרדת הדת מהמדינה, כתיבת חוקה, סיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני והמתת המיתוס האשכנזי־מרוקאי (לאו דווקא הספרדי). השגת יעדים אלה אינה זבנג וגמרנו, אלא תהליך ארוך של לפחות כמה שנים.

אבל כדי להגשים אותם אנחנו צריכים לצאת מהמשבר הנוכחי לפחות עם הסכמה לאומית שיעדים אלה הופכים להיות המצפן של המדינה - וכל האנרגיות והמשאבים הנדרשים להשגתם יקבלו עדיפות עליונה. לגבי דידי, הסוגיה הסבוכה ביותר היא ה"יהודית־דמוקרטית". שלא כבסוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שבה יש לנו האופציה של היפרדות זה מזה, בסוגיה היהודית־דמוקרטית אופציית ההיפרדות לא קיימת, כי כולנו נולדנו יהודים לפני שחלקנו בחרו להיות גם דמוקרטים. עם אחד אנחנו. עם של שבטים, אבל עם אחד.

אז מה הבעיה? ובכן ה"שבט" החרדי, ומחרה מחזיק אחריו גם ה"שבט" הציוני־משיחי, הפכו לרחם הדמוגרפי של עם ישראל בארצו. על ציר הזמן המספרים מדברים (קואליציה חרדית־פלסטינית בירושלים, כבר היום, יכולה לבחור ראש עיר פלסטיני בבירת ישראל!). בהגדרה מדאורייתא, השבט החרדי הוא אנטי־דמוקרטי. השבט הזה, ההולך וגדל, נשלט על ידי קומץ רבנים שלאמונתם ושיטתם - ההלכה ושימור תרבות השטעטל של מזרח אירופה מלפני מלחמת העולם השנייה הם היהדות. לגבי דידם, המשך קיומו של עם ישראל תלוי ומותנה אך ורק ברוח לימוד התורה בלבד.

אלה שחושבים אחרת – הדמוקרטים - זכות הקיום עומדת להם כל עוד הם מפרנסים את אלה הלומדים תורה. זהו מצב בלתי נסבל וככל שהוא נמשך, יהיה קשה יותר עד בלתי אפשרי להתמודד איתו. 75 שנה הצלחנו לחיות עם מצב זה, בעזרת נוסחאות מנוסחאות שונות וגמישות. לא עוד. הדרך היחידה להתמודד איתו היא על ידי חוקה וחקיקה נלווית שיפרידו בין דת ומדינה. או אז, הדמוקרטיה תוכל לבוא לקראת צורכי החרדים על בסיס וולונטרי ולא על בסיס כורח פוליטי־סטטיסטי.

בסוגיית סיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני עסקתי רבות בעבר. אחזור רק על השקפתי שסוף הסכסוך יבוא רק על בסיס של שתי מדינות לשני העמים ועל כך שבמאזן האינטרסים, השלום חשוב יותר לנו מאשר לפלסטינים.

ההגדרה הנכונה

מספר נקודות בסוגיה האתנית שלנו: ההגדרה אשכנזים־ספרדים איננה נכונה, ובוודאי איננה מדויקת. אני סבור שהגדרתה היותר מדויקת צריכה להיות אשכנזים־מרוקאים. אינני סוציולוג ובכל זאת אני מעז לומר את אשר על לבי בנושא זה. אחת ההגדרות היותר נפוצות של שקרים ההופכים לאמיתות, משתמשת בעיקרון הבא: "שקר שמספרים פעם אחת נשאר שקר, אבל שקר שמספרים אלף פעמים נהיה אמת" (יובל נח הררי, "21 מחשבות על המאה ה־21").

התובנה (גם הלשונית וגם הערכית) של "ישראל הראשונה וישראל השנייה" היא מיתוס מרגע המצאתה ועד לימינו אלה. מאז ראשית הציונות אף קבוצה אתנית איננה יכולה להוכיח שמה שהנחה את היחס אליה היה זדון. ההגדרה המצמצמת שלי, שמוציאה את העדה המרוקאית מכלל עדות המזרח, מתבססת על כך שמרבית האליטות של יהדות מרוקו נשארו במרוקו, התבססו בצרפת או שהרחיקו עד קנדה. שאר בני העדה הגיעו ארצה ללא מנהיגות תומכת. ואם בשנות ה־50 עד ה־80 אכן הייתה מידה של אפליה, היום - כאשר מישהו מדבר על ישראל הראשונה וישראל השנייה - הוא נשמע כמי שמספר בדיחה תפלה.

למעט הבג"ץ, באיזה סקטור במדינת ישראל (צבאי, ביטחוני, מדעי, אקדמי, הייטק, פוליטי ועוד) אין נוכחות של בני עדות המזרח? סיירת מטכ"ל, למשל, הנמצאת בצמרת האליטות, בימיה הראשונים לא יכול היה להתקבל אליה לוחם אשכנזי. ולמען הגילוי הנאות - אני הייתי האשכנזי הראשון שהתקבל לצוות הלוחם ביחידה. למה? כי גם נראיתי כספרדי וגם שלטתי בערבית ברמה לא פחותה מאנשי הצוות שזה היה מוצאם.

הכותב כיהן בעבר כראש המוסד