מאז שנת 2003 מציינת מדינת ישראל יחד עם קהילת עולי אתיופיה, מדי יום ירושלים, את זכרם של כ־4,000 מבני הקהילה שנספו ונרצחו בדרכם לירושלים. טקס הזיכרון המרכזי מתקיים בהר הרצל ליד האנדרטה שהוקמה לזכר הנספים באתר ההנצחה הממלכתי. מדוע דווקא יום זה? כי ירושלים מסמלת את החיבור העמוק בין יהודי אתיופיה לירושלים והכמיהה לזכות ולהגיע אליה. מנהיגי הקהילה האתיופית לא ביקשו לקבוע תאריך רנדומלי, אלא החליטו לקבוע את יום הזיכרון לנספים דווקא ביום ירושלים. כיום יש המבקשים לערער על החלטה זאת.
לאחרונה הוגשה על ידי ח"כ משה סלומון הצעת חוק לקיים את יום הזיכרון של יהודי אתיופיה במודל הדומה למתכונת של יום הזיכרון לחיילי צה"ל ויום העצמאות, כלומר שיום הזיכרון לנספים במסעם ארצה מאתיופיה יחול לפני יום ירושלים. לעניות דעתי, נראה לי שמהלך זה מצריך בירור מעמיק יותר.
ראשית, בהחלטה זאת אנו קובלים לכאורה על דור המייסדים. איני טוען שאין מקום לקבול, אלא רק לשאול: מה השתנה מאז? מהו ההיגיון החדש, המכריח אותנו להפריד בין שני הימים? ומה עומד מאחורי רעיון הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות? הרב גורן סיפר בעבר שרק שלושה ימים לפני יום העצמאות הראשון הוא ניגש בדחיפות לרמטכ"ל יגאל ידין ואמר לו שהוחלט לקבוע את היום שלפני יום העצמאות כיום הזיכרון. פשוט לא הייתה להם ברירה.
זה התחיל כזמני ועם הזמן הפך לקבוע. אחר כך החלו לספק לנו הסבר הגיוני לסמיכות של שני הימים: שני ימים צמודים המבטאים את הקשר החי בין החללים לעצמאות ישראל. לצד זה כיום ישנה תנועה המבקשת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות על מנת לתת זמן לעיכול ועיבוד האובדן של המשפחות השכולות. אז נראה שמודל זה גם נתון לוויכוח.
יש משהו בתיאולוגיה האתיופית שמכיל ניגודיות, בדומה לחג הסיגד, שבו היום מתחלק לשני חלקים סותרים - מתחיל בצום, בתחינה ובתפילה ועובר לחדווה ושמחה. לכן נראה שקביעת תאריך רשמי ליום הזיכרון ליהודים שנספו בדרכם לישראל דווקא ביום ירושלים מבטאת יותר מכל את זהותם הדתית והתרבותית של יהודי אתיופיה.
הכותב הוא ראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו ורב קהילת "קדושי ישראל" בקריית גת