יש מי שמציגים את החרדים, כנראה בהשראת התת־מודע של דימויים עתיקי יומין, כטפילים מוצצי דם, כפריזיטים, חובבי ביזה, שאינם משרתים ואינם עובדים, ובעיקר סמוכים על שולחן הציבור היצרני הנאור. מצד שני, בראייה רחבה ניתן לראותם כבלון החמצן של המדינה, במערכה הכי חשובה והכי גורלית לעתידה ולהמשך קיומה כמדינה יהודית, הלא היא המערכה הדמוגרפית.
הגיע הזמן לחדול מהפניית אצבע מאשימה לחברה החרדית, ולהתרכז במנהיגיה | דעה
הנגיד ל"מעריב": "הכספים הקואליציוניים לחרדים אינם מעודדים יציאה לעבודה"
נתניהו: "מעבירים תקציב אחראי"; סמוטריץ': "בשורה לאזרחים"
על פי הגורו לעניין זה, פרופ' סרג'ו דלה־פרגולה, מומחה לסטטיסטיקה ולדמוגרפיה מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, אין מחלוקת שבנושא הקיומי הזה תרומתם לא תסולא בפז, ואין לה תחליף של ממש. שהרי על פי כל תחזיותיו הדמוגרפיות המלומדות, ללא החרדים היינו נידונים להיות די בקרוב מיעוט בארצנו, גם בגבולות 1967. אותם גבולות לא בני הגנה, שאפילו איש שמאל דוגמת שר החוץ אבא אבן הגדיר "גבולות אושוויץ".
החרדים מעניקים לכולנו מרווח נשימה דמוגרפי במחיר מבצע מבחינת עלות־תועלת. ההשקעה השולית בתינוק חרדי שמיני או תשיעי במשפחה, פחותה לאין ערוך מההשקעה בקליטת עלייה דוגמת דיור, לימוד עברית, ובמקרים רבים סיעוד. הילדים החרדים גם לא יורדים מהארץ לארצות אחרות עם סל הקליטה בכיסם, וכמובן אין בעיות בקשר ליהדותם (וכדי למנוע ספק, חרף הבעייתיות, ובגלל הדמוגרפיה, אני תומך נלהב גם בהשקעה בעידוד ובקליטת עלייה).
יצחק רבין, בנאומו האחרון בכנסת באוקטובר 1995, הצדיק את הוויתורים המסוכנים באוסלו בכך שכדי שישראל תוכל להתקיים כמדינה יהודית, הקו האדום התחתון שלה הוא 80% יהודים. חצינו את הקו הזה מזמן. כולנו רואים מה קורה ללבנון, שהופרדה בזמנו מסוריה כדי להיות מדינה ערבית נוצרית, אבל בשל התערערות האיזון הדמוגרפי הפכה בפועל למדינה שיעית מתפוררת, שבראשה על פי החוקה אומנם עומד נשיא נוצרי, אבל מדובר בבובה על חוט.
אלו שמקנים לנו שביב תקווה להתקיים לאורך זמן כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אלה לא אחרים מאשר אותם החרדים שמגדלים את ילדיהם בצניעות ובמסירות, על סף קו העוני, בסמטאות מאה שערים ועל גבעות מודיעין עילית. באותה הזדמנות הם משמשים שק חבטות להמון מלומד, ובכל זאת חף מהבנת המציאות, המוגן מפני עמידה לדין בגין התבטאות נוסח ימי הביניים באירופה, רק כי לא ניתן להאשים יהודי בגזענות בגין התבטאויות אנטישמיות.
הפיל שבחדר
משחר השקתו של פרויקט ריכוז העם היהודי בארץ מכורתו במטרה להקים מחדש את מדינתו עתיקת היומין, הצל שהעיב עליו היה הבעיה הדמוגרפית. הצורך לרכז בארץ ישראל מספיק יהודים כדי ליצור רוב יהודי במקסימום שטח, על מנת לאפשר את הסרת פיגומי המנדט הבריטי ולהקים כאן מדינה יהודית המעניקה זכויות פרט שוות לכל אזרחיה.
הפיל הדמוגרפי העיב מתחילת שיבת ציון יותר מכל גורם אחר על סיכויי הכתרתה בהצלחה של המשימה הכמעט בלתי אפשרית שהעם היהודי שם לעצמו כמטרה.
פרויקט שיבת ציון עמד בסימן המתח בין החזון התיאורטי - לפיו גם אם רק שליש מהעם יעלה לבית היהודי, ייווצר בארץ ישראל על שתי גדות הירדן רוב גדול שיאפשר הקמת מדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי – לבין המציאות בשטח באותה עת, שבה חיו בארץ ישראל המנדטורית פחות ממיליון בני אדם, ורק 15% מהם יהודים.
אחרי השקת המנדט ומינוי הרברט סמואל לנציב העליון, התברר כי קיים פער בין המציאות לתקווה שעם החלפת השלטון העות'מאני העוין בשלטון מאיר פנים של בריטניה, ינהרו המוני יהודים לשערי הארץ המשוחררת, שנפתחו לרווחה. זה לא קרה כי הסוציאליסטים היו שקועים בשיקום חברתי במקומותיהם; הקפיטליסטים בשיקום עסקיהם שנפגעו במלחמת העולם הראשונה; הליברלים בהקמת קואליציות מיעוטים שנאבקו על השפעה פוליטית בארצותיהם, בייחוד בפולין; והחרדים בציפייה לביאת המשיח, בישיבותיהם הפורחות. לא הועילו זעקותיו הנואשות של חיים ויצמן: "העם היהודי, אייכה?".
ההחמצה ההיסטורית הזו עלתה לעם היהודי ביוקר. הציבור הערבי התעורר ופרע ביישוב היהודי הקטן והחלש. כדי להרגיע את הרוחות הסוערות בציבור הערבי, הוגבלה העלייה ל"יכולת הקליטה של הארץ", והחלו דיבורים על שיתוף התושבים המקומיים בניהול ענייני הממשל וקיום בחירות לגוף מנהלי – קרי מסירת השלטון לערבים. זאת במקביל לקריעת שלושת רבעי ארץ ישראל שמעבר לירדן והעברתם לידי המשפחה ההאשמית שסולקה מסעודיה.
עד מהרה נכזבו תקוות היהודים לשיפור מצבם ברוסיה ופולין, והולידו ביקוש להיתרי עלייה. אלא שאז הם כבר נתקלו במגבלות הספרים הלבנים, שכדי לרצות את הערבים הפכו את זרם היהודים המבקשים לבוא בשערי הארץ לזרזיף המפלס דרכו בקושי.
ההמשך הטרגי ידוע. המאגר האנושי היקר שנועד ליצור כאן רוב יהודי מוצק עלה בעשן המשרפות של אושוויץ, מיידאנק וטרבלינקה, ועמו התביעה היהודית להשבת ארץ ישראל המזרחית שנגזלה מאיתנו שלא כדין בחסות מחדל העלייה בתחילת ימי המנדט.
בגלל החולשה הדמוגרפית, השוט הבריטי היעיל ביותר נגד ראשי היישוב היה האיום לקיים בחירות דמוקרטיות, שמשמעותן ממשלה ערבית וקץ החלום הציוני. כדי למנוע בחירת מנהלה ערבית נבחרת שתפסיק את העלייה כליל, הוצעה ב־1936 על ידי ועדת פיל מדינונת על 4% משטחי הבית הלאומי, שגם בה היה מיעוט ערבי של 45%, אבל היא תאפשר עלייה חופשית לארץ ישראל. ההצעה נדחתה, ואירופה נותרה עבור מרבית יהודיה גיהינום נעול בואכה תאי גזים.
תהליך אוסמוזה
לו היו כאן שמונה מיליון יהודים למחרת מלחמת ששת הימים, החוק הישראלי היה מוחל על יהודה ושומרון בהסכמה כללית. שהרי תנועת העבודה על כל חלקיה מעולם לא כפרה בזכותנו על יהודה ושומרון. היא דגלה בוויתור על הזכות, כי לשיטתה מימוש הזכות היה מוביל לישראל שאו שאינה יהודית או שאינה דמוקרטית. תוכניתו של יגאל אלון ניסתה לרבע את המעגל על ידי סיפוח בקעת הירדן והמורדות המערביים של הרי יהודה ושומרון תוך ויתור על נחלת אבותינו שעל גב ההר. כאמור, הכל בגלל הדמוגרפיה.
כאשר יאסר ערפאת חזר ואמר שהנשק שבו ינצח את היהודים הוא הרחם של האמא הפלסטינית, רק עיוור ורשע במקומותינו יכול שלא לברך על הרחם של האמהות בבני ברק, אלעד וביתר עילית.
כי גם כיום, מה שיקבע את יכולתנו לקיים מדינה יהודית דמוקרטית בגבולות בני הגנה הוא ההתפתחויות הדמוגרפיות. כבר עכשיו פרסומים בנוגע לצפי הדמוגרפי, הודות לחרדים בעיקר, מעניקים ליהודים פער משמעותי בעתיד, המעניק לנו מרווח נשימה וגם גורם למנהיגים ערבים מתונים, דוגמת מנסור עבאס, להתבטא בערבית כי ישראל היא מדינה יהודית ותישאר כזו.
אז אולי ייתכן שעדיף היה שמרבית המשפחות היהודיות הגדולות היו כאלה היודעות לבטא כראוי חי"ת ועי"ן וששולחות את בניהן לשירות קרבי ומעודדות השכלה, אבל זה לא המצב. גם תרומת "הציבור הנאור" לעניין הדמוגרפי, למרות שיפור קל, אינה מספקת. רק החרדים מספקים את ה"סחורה" החיונית הזו.
אינני מקל ראש בבעייתיות הכרוכה בגידולה של אוכלוסייה שרבים בה לא עובדים ולא משרתים. אין לי ויכוח עם תומכי השוויון בנטל. גם הלכתית על פי הרמב"ם, למלחמת מצווה מוציאים אפילו חתן מחופתו. אך השיח של חרפות וגידופים רק משיג תוצאה הפוכה. גם לצעירים החרדים ברור שהגידול בחלקם באוכלוסייה מחייב שינוי יסודי בגישתם. בהדרגה הם יעבדו, ילמדו, ישרתו את החברה ולבסוף גם יילחמו. כהתחלה נכון יהיה לעודדם בתקצוב תמריצי לימוד, עבודה ושירות לאומי נדיבים, שיופחתו בהדרגה לאחר כל גל מצטרפים.
אי אפשר גם להתעלם מתהליך האוסמוזה ההולך ומתגבר בחברה החרדית הצעירה כתוצאה מהחיכוך עם סביבתה. החל בצורה דרסטית כמו חזרה בשאלה, דרך בתי ספר וקורסים פרטיים ללימודי ליבה, וכלה בצעירים רבים המתערים בשוק העבודה לאחר שהשלימו בכוחות עצמם חסרים לימודיים החיוניים לעבודתם. שלא לדבר על האמהות המופלאות הרבות, שלצד גידול ילדיהן עובדות במשרה מלאה ומפרנסות את משפחתן.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד