מזרח תיכון חדש קם לנגד עינינו — לא זה המדומיין ששמעון פרס המנוח קיווה לשווא שיקום בעקבות הסכמי אוסלו, אלא מזרח תיכון שונה שהולך ומתרקם כתוצאה מהסכמי אברהם, מהמאבק בין המערב בראשות ארצות הברית ובין סין, רוסיה ואיראן על הסדר העולמי; ומההיערכויות הגיאופוליטיות החדשות באזור המזרח התיכון עצמו וההתפתחויות הפנימיות בקרב מדינותיו.
בצד המגמות האלה יש למנות גם אירועים כגון התהפוכות במחירי הנפט וההשלכות מכך על העולם המערבי, שגם המלחמה באוקראינה מתמרצת אותן. מאידך, ישנו חיזוק מעמדה של סין כלקוחה עיקרית ולפעמים כמעט יחידה (כשמדובר באיראן) של הזהב השחור.
ברקע ההתפתחויות האלה, כשמדובר במזרח התיכון בכלל ובמדינות הערביות ששוכנות לחוף המפרץ הפרסי בפרט, עומד התהליך שהחל בממשל הנשיא אובמה ונמשך גם תחת ממשליהם של הנשיאים טראמפ וביידן, של מה שמדינות האזור מפרשות, אולי בהגזמה, כהיעלמותה ההדרגתית של נוכחותה המדינית והצבאית של אמריקה.
תובנה זו גרמה להתייחסות חדשה מצדן לעצמן לא רק כקליינטיות ובנות חסות של וושינגטון, אלא כמוקדי כוח עצמאיים המסוגלים לזכות בנקודות גיאופוליטיות וכלכליות דווקא כתוצאה מהיריבות הבין־גושית. לא עוד כלים בידי אחרים על לוח השחמט הגלובלי, אלא שחקניות ראשיות.
אין המדובר, אומנם, בשלילה מוחלטת של כל מה שהיה תקף בעבר — אדרבה, לא סעודיה ולא איחוד האמירויות, למרות חימום היחסים עם איראן וההזמנה הבעייתית לסוריה לחזור למועדון, לא שינו את עמדתן הבסיסית, שרואה באיראן מתגרענת וחותרת להגמוניה אזורית - איום אמיתי על ביטחונן ועל משטריהן.
שתיהן גם עדיין רואות בישראל גורם מפתח דיפלומטי וצבאי כאחד להדיפת איום זה. השתיים גם לא ויתרו על מגן הביטחון האמריקאי, גם אם התגלו בו סדקים, או על שיתוף הפעולה עם התעשיות הביטחוניות של ארצות הברית, וזה גם אינטרס אמריקאי מובהק למרות שגורמי השמאל במפלגה הדמוקרטית מנסות לכרסם בו.
תוצאה נוספת ואולי בלתי צפויה של המציאות החדשה היא שלמושג "עולם ערבי" שוב אין אותה משמעות שהייתה לו בעשרות השנים האחרונות. התחילו להופיע פערים בין מדינות הנפט העשירות כסעודיה, האמירויות, בחריין וקטאר למדינות הערביות האחרות, ובפרט אלה שקודם לכן יכלו תמיד לסמוך על היד הרחבה של סעודיה והאמירויות בסיוע כספי להקלת מצוקותיהן הכלכליות, ועכשיו עליהן להתמודד עם כך שהיד הנ"ל קמוצה יותר.
כפי שהתבטא לאחרונה מומחה ערבי באחד ממכוני המחקר החשובים בוושינגטון: "מרכז הכובד בעולם הערבי בהחלט עבר מצפון אפריקה והלבנט לעבר מדינות המפרץ"; "לבנט", להזכירנו, כולל גם את הפלסטינים. לא שהמפרציות רוצות או יכולות להתעלם לגמרי מהסוגיה הפלסטינית, אך זו איננה תופסת עוד מקום מרכזי בשיקוליהן המדיניים.
הן כנראה היו מעדיפות לא לעסוק בכך כלל עד כמה שדעת הקהל המקומית בארצותיהן תאפשר זאת. לכך יש השלכות גם על עתיד יחסיהן עם ישראל, אף שאין אחדות גישות מלאה בהקשר זה, למשל בין סעודיה לאמירויות החתומות על הסכמי אברהם; בעוד שהאמירויות נתנו עדיפות ברורה ליחסים עם ישראל ולמה שזו יכלה להציע להן מבחינה טכנולוגית, כלכלית ואסטרטגית, סעודיה, אף שאיננה שוללת התקרבות הדרגתית לישראל, קיוותה ועדיין מצפה למעין עסקה משולשת בין הנרמול עם ישראל מזה — להיענות חיובית לתביעותיה בתחומים שונים מוושינגטון מזה.
זאת ועוד, סעודיה כיוזמת "תוכנית השלום הערבית" רואה עצמה כבעלת מעמד מיוחד לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני, לפחות כלפי חוץ, ויקשה עליה חרף האינטרסים העצמיים שלה, להתקדם בערוץ הישראלי ללא התייחסות כלשהי לבעיה הפלסטינית.
ברם, לא רק בהקשר לסעודיה, אלא גם לגבי מכלול ההיבטים שבהיערכות הגיאופוליטית החדשה בעולם ובאזורנו בפרט, ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להיות פסיבית ובלתי יוזמת, כולל בעניין יישור ההדורים עם ארצות הברית. זו סיבה נוספת להכרח להגיע בהקדם לרגיעה בחזית הפנימית כדי לאפשר להנהגה הלאומית להתרכז בתפקיד העיקרי שלשמו נבחרה ושבעבורו רבים נתנו את קולם לליכוד: לעצב ולקדם את האינטרס המדיני והביטחוני של ישראל לאור המציאות המתפתחת בעולם ובמזרח התיכון החדש שאנחנו חלק ממנו.
כל מחאה נוספת וכל יוזמת חקיקה חפוזה או דחיית יד מושטת של ראש הממשלה לגבי הרפורמה המשפטית - הן מתנת חינם לאויבינו, כפי שאישרו גם דברי הרהב של ראש חיזבאללה חסן נסראללה ממחפורת המילוט שלו באדמת לבנו.