בכתבה רעילה במיוחד ('המיתוס הכוזב של הבדואים'), גורס קלמן ליבסקינד על בסיס דו"ח ארגון 'רגבים' שקיום ההתיישבות הבדואית בנגב לפני קום המדינה הוא 'מיתוס כוזב', 'וכולו שקר'. האומנם? יצאנו לבדוק.
לאן נעלמו האוהלים?
ליבסקינד טוען שבצילומי האוויר של 1945 קיימים רק מעט אוהלים פה ושם. אז חזרנו למקורות הבריטיים. במקום לחפש את הגבעות הריקות, כמו ארגון רגבים (ואכן, היו גם גבעות ריקות), בדקנו את כול צילומי האוויר שעובדו על-ידי הבריטים למפת אוהלים, המוצגת לפניכם כאן בהקטנה, יחד עם ציון מרכזם של 46 היישובים הבדואים.
אמנם ליבסקינד לא ממש הבחין, אבל הבריטים זיהו במפה כ-8,722 אוהלים וכ-1,600 בתים וצריפים, עבור אוכלוסייה בדואית של 92 אלף איש. כל אדם שעיניו בראשו יראה פריסת התיישבות מרשימה בעיקר בצפון ומערב הנגב, אך גם ממזרח ודרום לבאר שבע -- אותם אזורים בהם ממוקמים כיום היישובים הבלתי מוכרים על אדמותיהם ההיסטוריות שנתבעות בתביעות הבעלות. לא 'מיתוס' ולא 'בועה', אלא מציאות גיאוגרפית ברורה.
אם ליבסקינד היה מעמיק מעט בהיסטוריה היה יודע שרוב הבדואים, לאסונם, גורשו ונהיו פליטים בין 1948 ל1951. רק כ-12 אלף מהם נותרו במדינה ורוכזו באזור 'הסייג' צפונית ומזרחית לבאר שבע. מי שהיה באזור נותרו במקומם, אחרים נעקרו, אך היו בעלים של קרקעות באזור ולכן התיישבו בהן אחרי הגירוש, ואחרים יושבו על ידי המדינה באזור. הקהילות ששרדו היו כולן קיימות לפני 1948. ובדרך כלל (אם כי לא תמיד) על קרקעות אבותיהם.
יישובים מומצאים?
ליבסקינד מבטל בהינף יד את היסטורית היישובים הבדואים ("לא היסטוריה ולא בטיח"), בדקנו שוב את המפות הבריטיות מ-1938. הפלא ופלא – שמותיהם של כמעט כל היישובים הבדואים קיימים כבר במפות אלה. היות והבריטים אינם חשודים בהטיה פוליטית, כמו ארגון המתנחלים רגבים, מפות אלה אמינות בחוגים המקצועיים. להלן קטע מהמפה באזור מזרחית לבאר שבע. ניתן לראות בברור מיקומים של 16 אזורי התיישבות הקיימים עד היום. מכחישי ההיסטוריה לא יאהבו, אך נראה ששוב - לא 'מיתוס כוזב' אלא פשוט היסטוריה אמיתית.
שני אוהלים בעראקיב?
לאחד משיאי העיוות מגיע ליבסקינד בטענו שבעראקיב היו רק שני אוהלים ב-1945. היות ואזור עראקיב המשתרע דרומית מערבית ללהבים של היום הפך לסמל של מאבק הבדואים, ליבסקינד מתאמץ במיוחד למחוק את ההיסטוריה. אך אנחנו דבקים באמת, וכמו שניתן לראות במפת האוהלים וצילום החקלאות באזור שבט אל-עוקבי ('בני עוקבה) - התמונה הפוכה. עשרות אוהלים, וחקלאות המעבדת כל פיסת אדמה אפשרית. הנה עוד "מציאות מדומה", כביכול שמתבררת כאמת מוצקה.
נוודים?
ליבסקינד גם חוזר לטענה המופרכת שהבדואים "נדדו כאן ממקום למקום... פעם פה ופעם שם". כל המבין בבניית וטיפוח אזורים חקלאיים, יודע שאין כאן חברה נוודית, אלא שבטים שהתקבעו עשרות או מאות שנים לפני כן, ויצרו לעצמם מערך יישובי בדואי עם חקלאות ענפה. אכן, במפקד הבריטי של 1931 סווגו 89% מהגברים הבדואים כעוסקים בחקלאות.
נכון, היישובים הבדואים לא היו 'כפרים' במודל הגלילי או השוויצרי, אבל בהחלט היוו אזורי התיישבות קבועים, במקבצי אוהלים ובתים. כל המחקרים בתחום מעידים שכבר מאות בשנים חלקים מהנגב מעובדים ומיושבים על ידי הבדואים שבמקביל גידלו גם עדרים לרעייה.
בתי המשפט בישראל אכן פסקו שוב ושוב נגד הבדואים, אך פסיקות אלה התבססו על הלכה משפטית טכנית המענישה את הבדואים על כך שלא רשמו את הקרקע בתקופה העותמאנית. עם זאת, גם פסיקות מוטעות, אכזריות ולא צודקות אלה אינן משנות את ההיסטוריה הברורה.
אם ליבסקינד ו'רגבים' היו חוקרים מעט, היו מבינים שכבר בתקופה העותמאנית התגבשה מערכת בעלות בדואית בקרקע שהשתרעה על כשלושה מיליון דונם, עם גבולות ברורים וקבועים בין השבטים. העותמאנים והבריטים הכירו בבעלות זאת בכול עת שנסחרו קרקעות הבדואים במשרדי הטאבו – הרבה לפני קום המדינה.
הקק"ל למשל רכש מעל 100 אלף דונם מאותם בדואים עבור קיבוצי הנגב כגון משמר הנגב, גבולות, רביבים וחצרים. אך עובדה ניצחת זאת של בעלות בדואית בקרקע 'נעלמה' לפתע מהנרטיב הכוזב בו מלעיט ליבסקינד את קוראיו בחוסר אחריות או מקצועיות מינימלית.
"שטח עצום?"
ליבסקינד טוען גם שהבדווים "מתפרסים על שטח עצום של כ־600 אלף קמ"ר". כל תלמיד לגאוגרפיה יודע שמספר זה גדול יותר משטחה של צרפת. נניח שזאת שגיאת קולמוס, קורה. אבל האמת אותה לא טרח ליבסקינד לבדוק, היא שהבדואים יושבים על שטח של בערך 370 אלף דונם, שהם כ-3.5% משטח הנגב, זה הכל, "שטח עצום?", לפי כל אמת מידה לגודל האוכלוסייה הכפרית זהו שטח קטן ויחסית צפוף.
והעתיד?
מעל 300 אלף אזרחים בדואים חיים בנגב, מחציתם ביישובים או שכונות בלתי מוכרות, חסרות שירותים בסיסיים. מאמרים מכפישים כמו אלה של ליבסקינד אינם רק עיוות מכוון ופוליטי כנגד האוכלוסייה השולית, הענייה והמקופחת ביותר בארץ, אלא גם שפיכת שמן על אש של סכסוך אזרחי מדמם ומיותר.
אכן יש בעיות פנימיות לא פשוטות בחברה הבדואית, אבל התנגדות המדינה להכרה בזכויות הקרקע והתכנון של המיעוט, היא הגורם המרכזי לכישלון התכנוני הצועק מכל גבעה בנגב. בלי אפליה עמוקה שהפכה טבע שני למדיניות התכנון בנגב, הכרה בישובים הייתה עניין ברור וטבעי, קל וחומר כאשר הקהילה מתגוררת על אדמת אבותיה כמו רוב היישובים הבדואים.
זה הזמן לזנוח את ההתנגחויות ולהתקדם לקראת הכרה כוללת ושוויונית ביישובים, כמו שהמליצה ועדת גולדברג. לפני כעשור עמדנו בראש צוות של המועצה האזורית לכפרים הבדואים יחד עם ארגון 'במקום' שהכין תוכנית אב לכול 46 היישובים הבדואים. עקרונות התוכנית – הכרה ושוויון – עדיין תקפים במלואם, והם יכולים להביא פתרון מהיר לסכסוך, הרבה יותר מאשר כתבות מעוותות ומכפישות.
פרופ' יפתחאל מלמד תכנון עירוני באוניברסיטת בן-גוריון; עטווה אבו-פריח היה מנכ"ל המועצה האזורית לכפרים הבדואים.