לפני כמה שנים טסתי לכנס בינלאומי בחו"ל שבו הצגתי מחקר העוסק במדיניות ישראל בשטחי הגדה המערבית. תנועת BDS החלה אז להיות מאוד דומיננטית, ומרצים ישראלים רבים נתקלו ביחס מחפיר בעת הופעתם מול קהל. מגוון התגובות האופייניות כלפי הדוברים הישראלים כלל יריקות, קללות ואיומים. לכן חששתי מאוד מהבאות, אך עם זאת, הייתי נחושה להציג את מחקרי ולא להיכנע לבריונות.
לצערי, מאז התופעה בעולם רק גברה, ובימים אלה ניתן לחוות את ספיחיה גם בישראל. רק שהמפריעים אינם חברי תנועת המחאה נגד ישראל, אלא ישראלים המוחים נגד הרפורמה המשפטית. בעיניי, התנהגות זו אינה מתאימה כשהיא מתרחשת באוניברסיטאות, באולמות כנסים או בשבת תרבות. מחאה היא לב לבה של הדמוקרטיה, כמו גם חופש הביטוי וההפגנה. אך היא אינה חופש השיסוי והביזוי.
לאחרונה, המחאה משנה את פניה, ובמקום להיות עניינית נדמה שהיא הופכת לפרסונלית ולמביכה. כשדוברים עולים לשאת דברים בכנסים, ומפגינים נכנסים לאולמות ומונעים מהם לומר את דבריהם בעזרת תופים, מגפונים או שריקות בוז – זו התנהגות שאינה עומדת בקנה אחד עם חופש המחאה, זו אפילו בריונות. דוגמאות לכך ראינו לאחרונה כשיו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן הגיע לאוניברסיטת תל אביב, כשהשרה להגנת הסביבה עידית סילמן השתתפה בוועידת האקלים ובעוד אירועים אחרים.
מרגע שהמפגינים נגד הרפורמה המשפטית פתחו את הסכר של מניעת אפשרות של פוליטיקאים לדבר מול קהל, זוהי סתימת פיות. מצב כזה מעמיד את כולנו בפני שוקת שבורה כי הוא סולל את הדרך לנורמה קלוקלת שמבטלת צד אחר ומונעת דיון פתוח. אם לא מתאפשרים שיחה פתוחה ודיון - חטאנו לעצמנו.
כל מי שעוסק בהוראה - מצא את עצמו לפחות פעם אחת במצב שבו מישהו בקהל מביע הסתייגות מדבריו. אלו בדיוק הרגעים המרתקים שבהם השיעור הופך מהוראה של תיאוריה לדיון מעמיק, בחינה של התיאוריות ושיח פתוח עם הסטודנטים. כאן נרקמת הדינמיקה בין הצדדים המעודדת את הסטודנטים לחשיבה ויצירתיות.
אחרי חודש של הסלמה במתקפות על דוברים כאלו ואחרים, הגיע הזמן לרדת מהבריקדות ולנהל שיח הגון על פי כללי הדיון. אל לנו לחטוא בחטא היוהרה. הרי מה שמתרחש במרחב הציבורי מחלחל למרחבים אחרים. מחאה ראויה מכבדת את הבמה הציבורית שעליה היא מתקיימת.