בגיל 80 הלך לעולמו חברי הטוב מהשכונה, מהתיכון ומהעיתון, איציק גורקביץ’ (גורקה) ז”ל. היינו בני אותו מחזור ב”אהל שם” הרמת־גני, שכנים בשיכון הוותיקים וחברים לעבודה ב”מעריב” – הוא כאיש המודעות, אני כחבר המערכת. בביתו, במהלך השבעה, העלינו עם אשתו וילדיו זיכרונות מימים רחוקים בשכונתנו. “אתה זוכר מי גר מולנו?”, שאלה רעייתו. “בוודאי, סגן המפכ”ל דאז, עמוס בן־גוריון”. וכי איך אפשר היה שלא לזכור? הבית הזה היה מוקד לעלייה לרגל של קציני משטרה, אך בעיקר של האבא, הלוא הוא דוד בן־גוריון.
איש מהשכנים לא היה מתרגש במיוחד כשמכוניתו של ראש הממשלה הראשון הייתה נעצרת ליד הבית ברחוב נץ, ו”הזקן” היה קופץ פנימה לביקור משפחתי. אולי רק מכונית ליווי אחת הגיעה עם מכונית השרד הממשלתית. מכל הבחינות היו אלה ימים אחרים, ימי ראשית המדינה, שנות ה־50, שנים של ממשלה איתנה ואופוזיציה אחראית. ימי צנע. ספק אם האורח רם המעלה ידע שבשכנות לבית בנו, קצין המשטרה הרם, התגוררו שניים מיריביו האידיאולוגיים המרים: אורי צבי גרינברג ואב”א אחימאיר. שכונה שבה הוקצו בתים חד־קומתיים לח”כים, לאנשי רוח בתחומי האמנות והספרות, עיתונאים, פקידי עירייה וגם לקציני משטרה. אחד מהם היה קצין המשטרה אפרים אלרום (הופשטטר), לימים נציג המשטרה בטורקיה אשר נרצח באנקרה בידי מחבלים.
בקרוב ימלאו 50 שנה למותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, אשר גם יריביו הפוליטיים יודו בהישגו הגדול, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. נדרש היה אומץ לב מנהיגותי בלתי רגיל כדי להוביל מהלך היסטורי אדיר זה. בן־גוריון ניחן באומץ הזה, הוא אבי מדינת ישראל. האיש שקרא את מגילת העצמאות, שנוסחה בקפידה רבה וחתומים עליה נציגי כל המפלגות, מ”חרות” ועד מק”י.
שנותיה הראשונות של המדינה היו שנות מאבק קיומי שישראל עמדה בו בהצלחה. גם כלכלי, גם ביטחוני, גם חברתי - קליטת מאות אלפי עולים מארצות ערב. שלטונו של בן־גוריון היה מהודק. היו שכינוהו “האחד בדורו”. תופעות שהיו חלק מהיומיום אז, בוודאי לא היו מתקבלות על הדעת בימינו. נמשך הקיפוח במקומות עבודה של יוצאי מחתרות האצ”ל ולח”י, "קול ישראל" נשלטה - שלא לומר נערכה - ממשרד ראש הממשלה, נושאים רבים הוסדרו ללא פיקוח רגולטורי. בעיתון “חרות”, ביטאון האופוזיציה בראשות מנחם בגין, התפרסם בקביעות טור שכותרתו “רקב ביעקב”, שבו האיר הכותב פינות אפלות תחת שלטון מפא”י.
כאשר מציינים 50 שנה למותו של בן־גוריון, עשר שנים לאחר שעזב את תפקיד ראש הממשלה, אסור לשכוח לצד הישגיו, גם את כשליו, את שנאתו למחנה הימין, את עוינותו המרה לז’בוטינסקי ולבגין, את רודנותו בממלכתו. זה האיש שהצית ממרחקים את עלילת ארלוזורוב מיד לאחר הרצח הנורא, זה האיש שגידף את יריביו מימין וניצח על ה”סזון” – הסגרת אנשי האצ”ל לידי הבריטים, זה האיש שאחראי לטרגדיה של ספינת הנשק והעולים של האצ”ל “אלטלנה”, זה האיש שפילג את תנועת הפועלים הסוציאליסטית, זה האיש שקיבע את הפטור משירות בצה”ל לאלה ש”תורתם אמנותם”, זה האיש שמנע את כיבוש יהודה ושומרון במלחמת 1948, וזה האיש שהורה על נסיגת כוחותינו מסיני בעקבות מבצע קדש ב־1956. אסור להשכיח את כל אלה, ועוד, כשמציינים יובל שנים למותו של “הזקן”, למשל בוועידת בן־גוריון בנגב, הנערכת השבוע בשדה בוקר.
אין לך מנהיג, בארץ ובעולם, ראש ממשלה או נשיא, חף משגיאות, לעתים קריטיות, לעתים פעוטות. בסופו של דבר נשקלת מנהיגות על כפות המאזניים, הישגים מול כשלים. בן־גוריון, המנהיג החזק והתקיף, לא רק שהיה ראש הממשלה הראשון, מי שזכה לקרוא את מגילת העצמאות, אלא שהוא כשל בהבנת הדמוקרטיה. שנא וסנט. גם בתקופת היישוב וגם בתקופת המדינה. 50 שנה לאחר הסתלקותו של ראש מפא”י, זו שהתגלגלה והייתה למערך ולאחר מכן למפלגת העבודה, והנה השמאל שאותו הוביל במשך עשרות שנים כמעט התאיין. אפילו יריביה הפוליטיים של מפלגת העבודה מצטערים על היעלמותה ממפת המפלגות בישראל, ואין פלא בכך. על כיסאו של דוד בן־גוריון יושבת פוליטיקאית הזויה בעיניי, שאך לפליאה היא הכיצד זה העלוה לכס שעליו ישבו גם שרת, אשכול, גולדה, רבין.
החשבון שיש למחנה הימין – הצה”ר, תנועת החרות, גח”ל, תנועת הליכוד – עם בן־גוריון הוא חד ונוקב. ואולם הימין, שנמצא בשלטון מאז 1977, יודע לכבד את זכרו של ראש הממשלה הראשון. בקרוב, ביום הזיכרון בשדה בוקר, יהיה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו שיעלה על נס – ולא בפעם הראשונה – את כף הזכויות של דוד בן־גוריון, היריב הפוליטי, איש הנגב, המנהיג ללא חת.