לכל אחד מאיתנו יצא פעם לשכור או להשכיר דירה. ואולי גם וגם.
חוזה שכירות סטנדרטי מגדיר את הזכויות ואת המחויבויות של הצדדים. המשכיר והשוכר יכולים להכניס שינויים, אבל ישנו עקרון ברזל: הבית שייך לבעל הבית ולא לדייר. נקודה.
הנוסחה הנדל"נית הפשוטה ממחישה את ההבדל העקרוני בין דמוקרטיה לשיטות משטר אחרות, בין שזו דיקטטורה ובין שזה משטר מלוכני או אוטוקרטיה. במדינות דמוקרטיות הציבור הוא בעל הבית, ואילו הממשלה היא השוכר. בכל משטר אחר, השליט הוא בעל הבית.
שוכר יכול לצבוע את הבית לפי טעמו, להכניס רהיטים ולארח בדירה את מי שהוא מוצא לנכון, בתנאי שלא יפריע לשכנים. אבל אסור לו לפגוע בתשתיות, לשבור קירות, לפרוץ בקיר חלונות חדשים או לאטום את הקיימים. יתר על כך, לרוב בעל הבית מציין בחוזה כי על השוכר לצבוע את הדירה מחדש ולמסור אותה למשכיר במצב שבו התקבלה.
וזה בדיוק הוויכוח שמתנהל זה חצי שנה, מאז הודיעו שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת שמחה רוטמן על כוונתם לשבור את הקירות ולרסק את התשתיות. הססמה היא ססמה מרקסיסטית מוכרת: "עולם ישן עד היסוד נחריבה".
הוויכוח בין מתנגדי התוכנית לתומכיה נסב סביב השאלה האם ממשלה נבחרת היא שוכר שקיבל את הנכס לתקופה המרבית של ארבע שנים ומחויב להחזירו לציבור בשלמותו. או שמא העם אמר בבחירות את דברו, ויתר על בעלותו ועכשיו זכותה של הממשלה לעשות במדינה כבשלה, שכן ברור וידוע כי מאז קום המדינה לא הורכבה כאן ממשלה בעלת רוב מוחץ של 64 מנדטים.
השבוע, בעיצומו של מבצע בית וגן, ועדת החוקה של הכנסת העלתה לדיון מהיר ולהצבעה בהולה את שינויה ו/או את ביטולה של עילת הסבירות. התותחים ירו בג'נין, אבל הפוליטיקאים סירבו לשתוק ולהמתין לפחות יממה. כי שמחה רוטמן אחוז אמוק, אז היה לו דחוף לפרוץ את קירות הבית - ואת הפסולת לפזר בגן.
רוטמן עצמו שינה את הנוסח פעמים מספר. בסופו של דבר הופיע בזום בפני חברי הוועדה פרופ' יואב דותן, מתנגד מובהק לאקטיביזם שיפוטי, שנטל חלק בהכנת החקיקה. פרופ' דותן הופיע ואמר "אתם שופכים את התינוק עם המים. אתם מונעים כל ביקורת על החלטות הדרג הפוליטי". לדידו, חייבת להתקיים הבחנה ברורה בין החלטות מליאת הממשלה להחלטות אינדיבידואליות של שרים.
האחיין והבת
הביקורת הציבורית עשתה את שלה בעשורים האחרונים, ושיטת האקטיביזם השיפוטי זה מכבר נסוגה לאחור. בג"ץ באופן מוצהר נמנע מלהתערב בהחלטות מליאת הממשלה, וטוב שכך. זו בדיוק ההפרדה בין הרשויות. הרשות המבצעת אמורה לקבוע מדיניות, הרשות השופטת - לפקח על קיום החוקים.
הממשלה מחליטה אם ומתי לבצע מבצע צבאי, להעלות מסים או לחתום על הסכמים עם מדינות אחרות. בית המשפט מפקח על התנהלותה בתחום המנהלי. הוא לא יכול בשום אופן לפסול מבצע בג'נין או את הסכמי אברהם. הוא כן יכול, בינתיים, לפסול את מינויו לשר של אריה דרעי. תכף נדבר עליו קצת.
לוין ורוטמן לא מבקשים לאפשר לממשלה לקבל החלטות: אין צורך להתפרץ לדלת פתוחה. התוכנית נועדה לפרוץ דלת אחרת. השיטה היא שיטת הבבושקה. מתחילים במינוי שר, יורדים בסולם בהדרגה למינוי מנכ"ל וסתם פקיד עם משכורת שמנה.
בתחילת השבוע נפתחה חגיגת המינויים במשרד התחבורה, לאחר שהשרה מירי רגב הצליחה להכשיר את מינויו של משה בן זקן למנכ"ל משרדה, ללא הכשרה וכישורים. כעת מחלקים את השלל - בין היתר, את התקנים בחברה הממשלתית נתיבי ישראל. רגב ניסתה למנות ליועמ"ש החברה את אייל ברדוגו, אחיינו של ברדוגו המוכר, אבל המינוי נפסל.
לפני כשבוע מותנה לתפקיד סגנית היועמ"ש עו"ד עינב אבוחצירה. אבוחצירה הייתה פקידה זוטרה בשירות המשפטי שבמשרד, במחלקת האחזקה. היא השתתפה במכרז ודורגה במקום ה־39. כל 38 המועמדים שלפניה נפסלו, אולי בשל היעדר ייחוס שדרוש לתפקיד. אבוחצירה, אגב, היא בתו של יו"ר סניף הליכוד באשדוד.
היום המינויים נתונים לביקורת שיפוטית. לוין ורוטמן מבקשים למחוק את האופציה. המטרה היא לא להכשיר בנייה ביו"ש. המטרה היא להכשיר שחיתות.
אבולוציה במקום רבולוציה
בספטמבר 2022 בג"ץ פסל את מינויו של שופט העליון בדימוס מני מזוז לתפקיד יו"ר הוועדה לבחינת טוהר המידות במינויים ממשלתיים. את ההחלטה הוביל השופט נעם סולברג, שקבע כי אין מקום ערב הבחירות לנעול את הממשלות הבאות לשמונה שנים (תקופת הכהונה של יו"ר הוועדה).
סולברג לא ממש אוהב את המונח "סבירות", אז הוא השתמש במילים אחרות. התוצאה הייתה אותה התוצאה.
ובחזרה לאריה דרעי: ההכרעה בעניינו התקבלה כידוע פה אחד. ההבדלים נרשמו בנימת הקול. שופטים שמרנים יותר העדיפו את הנימוק "השתק שיפוטי". שופטים ליברליים יותר, את נימוק הסבירות.
בשורה התחתונה, לבטל עילה זה כמו לסגור אשנב כשמרבית החלונות פתוחים לרווחה. השופטים תמיד ימצאו נימוק מתאים במידה שההחלטה נכונה וצודקת מבחינתם. הדרך היחידה לאפשר לפוליטיקאים לקבל החלטות בעייתיות בתחום המנהלי היא לאטום את כל החלונות. כלומר לרכז את כל הסמכויות בידי הרשות המבצעת ולמנות שופטים שכפופים לה באופן מוחלט. ע"ע "הרפורמה המשפטית".
כן. צריך לשנות. בוודאי שחייבים לשנות. שני שינויים מכוננים התחוללו במערכת המשפטית ב־20 השנים האחרונות.
הראשון, קביעה בחוק של רוב מיוחס של 7 מתוך 9 למינוי שופט עליון בוועדה למינוי שופטים. את הצעת החוק העביר גדעון סער בהיותו ח"כ מטעם הליכוד בשנת 2008, ברוב מוחץ של 52 מול 11 מתנגדים.
את ההחלטה השנייה העביר סער בכובע שר המשפטים בממשלת בנט, ולפיה שימוע במינוי שופט עליון יתנהל בפומבי. את ההחלטה העביר בוועדה למינוי שופטים ברוב גדול, ורק אפרת רייטן ממפלגת העבודה הצביעה נגד.
המהלך הראשון נשא פרי ואִפשר לשנות בהדרגה את הרכב בית המשפט העליון, החל ממינויו של השופט סולברג ועבור במינויים שביצעה איילת שקד. ההחלטה השנייה נותרה בינתיים על המדף, כי הוועדה לא מתכנסת ואין מינויים.
זוהי דרך המלך להכניס שינויים במערכת. אבולוציה ולא רבולוציה. צביעת קירות וסידור רהיטים בתור הבית, ולא שבירת קיר ואיטום חלונות.
יצאת פינדרוס
כמעט אין קבוצה בקרב בני עמנו שממנה ח"כ יצחק פינדרוס לא חסך את שבטו. המתגיירים ומי שמתחתנים איתם. הלהט"ב. השופטים. השבוע הגיע תורם של פעילי המחאה. "פשיסטים", כך הגדיר אותם חבר הפרלמנט וחבר הקואליציה, והוסיף ש"צריך לגמור אותם". על מפגינים חרדים נגד הרכבת בירושלים הוא כמובן לא אמר מילה.
פינדרוס אינו חריג בנוף הפוליטי, אם כי בשיח הציבורי הוא בכל זאת מצטייר כמישהו שקצת מקצין. ועדיין, ההפגנה בנתב"ג השבוע עוררה תגובות חריפות. ומה שמדאיג אף יותר, חזרה וחשפה את חוסר היכולת בקרב חלקים גדולים בציבור, בין שהם תומכים בתוכנית לוין־רוטמן ובין שמתנגדים לה, לראות את התמונה בכללותה.
מה לעשות, פעולות במסגרת המרי האזרחי הן לא טיול פסטורלי עם דגלים לאור הירח. מרי אזרחי ממרר את חיי האזרחים, לא רק את חייהם של שרים וחברי כנסת. האם הוא מוצדק?
ושוב, השאלה היא שאלת השמירה על הבית. ממשלה נבחרת היא בגדר שוכר, והציבור רשאי להיכנס, להציץ ולהתערב רק אם הגיע לאוזניו מידע שהשוכר שובר קירות והורס תשתיות. זה מה שקרה ב־1993. הממשלה שהבטיחה ביטחון ושגשוג כלכלי, שינתה כיוון והחלה לזעזע את הבית. זה מה שמתחולל עתה מול עינינו: הממשלה הבטיחה משילות ומלחמה ביוקר המחיה, ובמקום זאת החלה לשבור קירות. "אחים לנשק" הם "זו ארצנו" של היום.
גילוי נאות. אני אישה שקטה ובורגנית. בתור סטודנטית לא השתתפתי בפעולות של "זו ארצנו". השבוע לא נטלתי חלק בהפגנתם של "אחים לנשק". זאת כאשר גם כיום, כמו בשנות הסכמי אוסלו, אני מזדהה עם המאבק.
רק רציתי לומר לאלה שהיו רוצים לראות דם היום, ולאלה שרצו לראות דם כשמתנגדי תהליך אוסלו חסמו צמתים. אנא מכם, או שמרי אזרחי הוא כלי לגיטימי או שלא. כל עמדה אחרת היא צביעות לשמה. אל תהיו פינדרוס.