מפלגתו של בני גנץ, אשר מזנקת לאחרונה בסקרים, היא בלון. ליתר דיוק, היא מלון. מלון סולידי, מכובד וממלכתי עבור ימין שפוי שמחלחל מהליכוד של היום; מראש המפלגה שהסתבך, והפך לבן ערובה של תמהונים אחוזי אמוק; משרי הליכוד שצוהלים מעל במת הכנסת למראה מפגין ״צפונבון״ שותת דם; מבכירי משטרה המתחרים זה בזה מי ידרוס יותר ומי יצליף יותר במפגינות, כדי למצוא חן בעיני השר ולזכות בתפקיד המפכ״ל המתפנה; מהשד העדתי שקם לתחייה; מבצלאל סמוטריץ', מאורית סטרוק ומיצחק פינדרוס; מטלי גוטליב ושלמה קרעי שצורחים; ומשארית הפליטה בסיעת הליכוד שמתחבאים ושותקים כמו אנוסים בספרד.
אז היום איש ימין שפוי מקבל טלפון ממכון סקרים - ומשיב כי לו נערכו הבחירות הערב, היה מצביע למחנה הממלכתי, כי זו ברירת המחדל. אבל הבחירות לכנסת לא ייערכו הערב.
השבוע שינה הח״כ גדעון סער את שם סיעתו. מעתה במקום ״תקווה חדשה - אחדות לישראל״ תיקרא הסיעה ״תקווה חדשה - הימין הממלכתי״. ערב הבחירות האחרונות הועלתה אפשרות למיזוגן העתידי של כחול לבן ותקווה חדשה. היום מסתמן כיוון שונה לחלוטין. אפשר לומר, את מי זה מעניין? המדינה בוערת, בצמרת המשטרה נערכים פריימריז דמים במתכונת ״ישחקו הפרשים בפני השר״, ה״ניו יורק טיימס״ מפרסם מאמר מצמרר שממנו משתמע כי הברית האסטרטגית הכי חשובה להישרדותה של ישראל מוטלת בסכנה. למה שנתעמק בהבדלים הסמנטיים?
התשובה היא: חשוב לקרוא בין השורות. למילים בפוליטיקה יש תרגום מעשי. בין היתר למילים ״שמאל״ ו״ימין״. הבוקר ניהלתי בעמוד הפייסבוק שלי דיון בסוגיות היחסים שלנו עם הבית הלבן. כתבתי כי מותר ולעתים אף נחוץ להתעמת עם וושינגטון בגלל בנייה ביו״ש, אבל להתעמת עם ארה״ב בשביל לדרוס מפגינים ולעגן שחיתות בחוק, זה ממש הזוי.
תומך ליכוד מובהק כתב לי בזו הלשון: "נראה לך שבניית 50 ביתנים ליד שכם חשובה יותר מיכולת הממשלה למנות מנהיג חשוב לתפקיד שר בכיר?". הנה לכם שינוי הקריטריונים על רגל אחת. ימין של פעם האמין בשלמות הארץ. ״ימין על מלא״ מאמין במינוי מושחתים לתפקידי מפתח.
וכאן טמון המפתח של הצלחת הגוש חרדים־חרד״ל־ליכוד בבחירות האחרונות. בנימין נתניהו הצליח להחליף את התוכן ולשמור על האריזה. למילים ״ימין״ ו״שמאל״ אין משמעות מדינית ו/או כלכלית. על כן, ממשלה שמתחייבת להקפיא בנייה ביו״ש ומורכבת ממפלגות סוציאליסטיות (ש״ס, יהדות התורה וחלקים גדולים בקואליציה שצועקת חדשות לבקרים נגד ה״פריבילגים״ ומעמד הביניים) מכנה את עצמה ״ימין על מלא״. המשמעות היא שבטית בלבד. בית״ר נגד הפועל.
התפרקות ימינה לא הותירה זמן להתארגנות מחדש ערב הבחירות. בנט נעדר מהזירה. סער החליט לרוץ עם גנץ. לנישה שהתפנתה נכנסו שני מתחזים: הליכוד, שהתחזתה לליכוד של פעם, וסמוטריץ', שהתחזה למפלגה דתית־לאומית. מצביעי ימין שפוי וסרוגים מן היישוב (כאמור לא חרדים לאומיים) איבדו את הכתובת והתפזרו בין המחנה הממלכתי, הליכוד והציונות הדתית המדומה. הליכוד וסמוטריץ' ניצלו את תחושת השבט.
נכון, ימינה התפרקה, אבל תקווה חדשה שמרה על הגרעין הקשה ועל המסגרת. לו הייתה רצה לבחירות בצירוף מתן כהנא ויועז הנדל, למשל, מן הסתם לא הייתה גורמת למהפך כמו ב־2021, אך ללא ספק הייתה ממזערת את הנזק. נתניהו היה מקים ממשלה על בסיס 61 או 62 מנדטים שמתמקדת בעיקר במאמצים לשמר את עצמה ולחלוב את אוצר המדינה לטובת המגזרים שמרכיבים אותה. יריב לוין ושמחה רוטמן לא היו מבעירים את הארץ, כי לא היה מקום לשיכרון כוח.
חלוקה כוזבת
הנשק האולטימטיבי של נתניהו, כמו גם של מובילי ההפיכה המשפטית, הוא חלוקה כוזבת לשמאל וימין. על פניו, אין קשר בין סוגיות שמאל־ימין מדיני וכלכלי לשינוי המשטרי שהקואליציה מבקשת לחולל. השר עמיחי אליהו אישר את זה בגלוי בראיון אצל שמעון ריקלין (תודה לבן כספית על הציוץ). ועם זאת, מובילי ההפיכה הצליחו לצבוע את המחאה בגוון פוליטי מובהק והדביקו למפגינים, אבל לכל המפגינים, את ההגדרה ״שמאל״.
סער חייב לעשות מעשה שעשה בבחירות 2021 ונמנע מלעשות בבחירות 2022: לסמן כתובת ברורה עבור הימין השפוי. אני לא עוסקת כאן בעניינים פרסונליים, בשאלה המרתקת באשר לחזרתו של בנט ובשאלה מרתקת לא פחות - בעתידם הפוליטי של אנשי שארית הפליטה בליכוד. מישהו כאן חייב להעניק קורת גג פוליטית לשבטים אובדי עצות ובית: לשבט הימני הליברלי ולשבט הסרוג מסדרת ה״סרוגים״, השבט שאורי אורבך ז״ל כינה אותו ״דתי נורמלי״.
פוליטיקאים חייבים לספק לשבטים האלה בית. מובילי המחאה חייבים לספק לשבטים האלה במה ונישה. שאם לא כן, נתניהו - או אף גרוע מכך, לוין־רוטמן־אמסלם - יצליחו למתג את המחאה כשמאלנית ויצליחו להחזיר את הקולות ששוהים בינתיים במלון הסולידי של בני גנץ. מה לעשות, אנחנו מדינת השבטים. וכל שבט צריך בית.