״על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים״ - השורה הזאת חקוקה בזיכרוני עוד מילדות. כל שנה, בליל תשעה באב, עם שובנו מקריאת מגילת איכה בבית הכנסת, אבי היה מוציא מארון הספרים את כרך הגמרא הגדול של מסכת גיטין, ואנו הילדים היינו מתיישבים סביבו על רצפת הסלון, והוא היה קורא באוזנינו מתוכו, במנגינה נושנה ונוגה, את סיפור החורבן שנפתח תמיד בשורה "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים".
כבר אז, השורה הזו קצת הצחיקה אותי. משחק מילים על צמד שמות מוזרים, נראה בעיניי דרך מוזרה לפתוח סיפור היסטורי כה נורא. ואם זה לא מספיק מוזר, תמשיכו במורד דף הגמרא, שם תמצאו את סיפור חורבן העיר "טור מלכא", שנפתח בשורה "על תרנגול ותרנגולת חרבה טור מלכא". עם כל הכבוד לחז"ל, הם לא יכלו למצוא פתיח קצת רציני יותר לסיפור החורבן?
אבל השנה, לאור מצבנו הנורא, כשאנו מתעקשים לא ללמוד מניסיון העבר, וממש מתאמצים בכל דרך שלא להסתפק בסיפורי החורבן ההיסטורי, ולהביא על עצמנו חורבן מקורי משלנו, כזה שיהיה רשום כולו על שמנו, חשבתי לפתע על הילד הקטן מהעתיד, שבעוד כמה שנים יישב גם הוא על הרצפה ויקשיב מרותק לסיפור החורבן העכשווי, שמן הסתם ייפתח גם הוא בשורה דומה, עם משחק מילים כלשהו בסגנון "על סבירות עילת הסבירות חרבה ישראל". פתאום הבנתי שבטח גם בעיניו זה ייראה מוזר, ואפילו קצת מצחיק. מה בכלל פשר המילה הזו "סבירות" - הוא ישאל את עצמו, ואיך ייתכן שדבר קטן שכזה גרם לחורבן כה איום ונורא.
אכן, המכנה המשותף לכל סיפורי החורבן הוא שאין שום דרך רצינית והגיונית להתחיל לספר אותם. מה שלא תגיד, ואיך שלא תנסה לספר את זה, זה תמיד ייראה מוזר ואפילו מצחיק. מהסיבה הפשוטה שאין באמת שום דבר בעולם שמסוגל להצדיק חורבן כזה. "קמצא ובר קמצא", "תרנגול ותרנגולת", או "סבירות עילת הסבירות", הם כולם גורמי חורבן מגוחכים במידה שווה.
אני לא תמים או מנותק, בתוך עמי אני יושב, ואני מבין היטב שעילת הסבירות או הרפורמה המשפטית היא רק קצה קצהו של קרחון ענק, שתחתיו הלכו והצטברו במשך עשרות שנים חששות של מגזרים שלמים, רגשות ניצול מול תחושת קיפוח, שאלות של זהות ומלחמת מעמדות. אך אני גם יודע עד כמה רוב הפחדים והחששות הינם חששות מדומים, המבוססים על חוסר ידע והיכרות.
תשעה באב כאן כדי להזכיר לנו שאם נמשיך כולנו לדבוק בצדקת דרכנו, רבים הסיכויים שסיפור עילת הסבירות שלנו יהפוך לפרק המשך בסדרת סיפורי החורבן של קמצא ובר קמצא והתרנגול והתרנגולת. אבל אם נשכיל ברגע האחרון להיות חכמים, ונכיר ונכבד את מטען החששות ההדדי, ובמקום ללכת שולל אחרי תועמלנים המבקשים להעצים תחושות אלו באיומים מדומים, נמצא את הדרך להפיג אותם ולגשר מעליהם - עוד לא אבדה התקווה שהסיפור שלנו לשם שינוי ייגמר אחרת. ודווקא מתוך השבר הגדול יצמח כאן תיקון חדש שיהפוך את הימים הללו מימי אבל לשמחה, ומסיפור של חורבן לסוף טוב של גאולה. אמן.
הכותב הוא שליח חב"ד לשכונות הצפון החדש ורב בית הכנסת סי אנד סאן, תל אביב