״מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל״, חזון הנביאים קיבל מעמד מיוחד במגילת העצמאות. היום, כשאנו צמים נשאל את עצמנו איזה צום דרוש לנו היום על פי חזונם? ט׳ באב הוא אחד המועדים שנוגעים בכל יהודי, מחילוני ועד חרדי.
ציון מועד היסטורי של סדרת אסונות שעברנו כעם, מחד גיסא, וציון מצב חברתי, תודעתי ומדיני מאידך גיסא. הסימבול האולטימטיבי לחורבן הבית בשל שנאת חינם ומחלוקת, אובדן דרך ואובדן ריבונות. למעשה היפוך של חלום הדורות - התגשמות החלום הציוני. ט׳ באב מציב לנו מראה שנצרבה בתודעתנו איך עם מסוגל להרוס את עצמו מבפנים, איך עם היושב לבטח באדמתו מאבד ריבונותו בשל קרע עמוק שמביא לפירוד ושנאה, אלימות והרס עצמי.
בסוף השבוע הזה, אני חצוי, דואג ונבוך - חצוי כי אני ישראלי מסורתי, תושב ירוחם, המבין היטב את טיעוני הימין ואת הצורך בתיקון מערכת המשפט במובן העמוק והיהודי שלה - של צדק גם למי שאין לו את המשאבים לייצוג ע״י עו״ד טוב, למשפט שמסתיים בזמן ולא אחרי עשר שנים של עינוי דין. חצוי כי אני מבין את המוחים ואת אלו שעבורם זכויות אזרח, חוקי יסוד וערכים דמוקרטיים הם בעלי חשיבות ערכית עליונה ולא פחותה מזו של אדם מאמין בתפיסתו הדתית. שני הצדדים הם חלק ממשפחתי, קהילתי, חבריי והחיילים שלי בצבא - ועם שניהם אני יכול לשמוח או להיות עצוב ואת כולם אני אוהב. ואת שניהם ביום הזה אני כואב.
אך איזה צום דרוש לנו היום? שואל הנביא ישעיהו: ״הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?״ האם רק עינוי עצמי ולבוש שק אפר הוא מה שמצופה מאיתנו?
לא ולא ע״פ ישעיהו שעונה באחד מהפסוקים המדהימים שהפכו לדרך חיי ולתמצית השליחות הציבורית שלי: ״הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.״ עלינו להתיר שלשלאות הכולאות חפים מפשע, להציע לחם לרעב, מעון לעני, בגד לעירום, ובעיקר - להיות אנושי ולא להתעלם מכאבו של האחר. תמצית הצום הנדרש ע״פ ישעיהו היא עבודה פנימית של האדם על מידותיו, על הדאגה לאחר, על היכולת לראות את כאבו בבחינת ״לא תתעלם״. זהו הצום האמיתי, זאת העבודה המוסרית היהודית ביום הזה.
אחד ההסברים היפים לסיבה שבגינה נפסקה ההלכה ע״פ בית הלל, ממש בתקופה שלפני החורבן, היא ההקפדה היתרה של התלמידים להתעמק ולשמוע ולומר את טיעוני חבריהם מבית שמאי. על אף הרוב שהיה להם בסנהדרין, ועל אף שלרוב דעתם היתה המכרעת, הם עמדו בציווי: לא תתעלם. האם השבוע נוכל להגיד ביושר כי לא התעלמנו מכאבו של האחר?
לאחרונה ולא בפעם הראשונה, ישבתי לשיחה עם חתן פרס ישראל, המשורר ארז ביטון. אני נפעם מהרגישות והחוכמה שלו ומשיריו שמיטיבים לבטא קונפליקט אישי וחברתי ובעיקר ניסיון להביא לשיח מורכבות שכה חסרה לנו. על ישראל שקשה לחיות בה ובאותה נשימה אנו כה אוהבים כתב: ״ואילו אבא שלי היה אומר: טוב חצי בית בארץ ישראל מהרבה בתים טובים ויפים בחּוסָה לָאָרֶס.״. לא בכדי עליו הוטלה המשימה הקשה של הובלת ועדה שתעשיר את תוכניות הלימודים בתכנים עם מורשתן של קהילות המזרח וזאת על מנת לקדם שותפות ושייכות בין כלל קהילות ישראל ולתרום ללכידות החברתית בה.
עצוב היה להיות בכנסת המבוצרת השבוע ולשמוע את קולותיהם של המוחים הגיבורים מעבר לגדרות. אני נזכר ביורם טהר לב ז״ל ששאל ״מדוע הכנסת כל כך עצובה?״ והסביר שהיא נושאת על גבה 3500 שנים של מחלוקות. מאז קורח ומשה רבנו, רחבעם מול ירבעם, ישראל מול יהודה… ועד ימינו.
העבודה הפנימית האמיתית של האדם היא שעל אף אמונתו בצדקת דרכו, יהיה מודע לכך שהוא אינו הצודק היחיד בחדר, בקהילה, במדינה. רבים מכירים את תחילת שירו של יהודה עמיחי: ״מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב״, אך היום הזרקור צריך להיות על הבית האחרון בשיר: ״וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב.״ לחישה שנשמעת, זעקה שנשמעת, כאב שנשמע בקשב רב הוא ראשית התיקון החברתי. ראשית הפיוס הלאומי, ראשית השמירה על הבית השלישי.
אז איזה צום דרוש לנו? צום של עבודה פנימית, לא רק על החיצוניות הגופנית של כאב, אלא על בחינה עצמית מוסרית שלנו מול היחיד, מול העם, מול קהילות ודעות אחרות משלנו. צום שדוחף אותנו לגלות אחריות כלפי האחר - אל יהודה וישראל, הגר והיתום. צום שדורש מאיתנו לא לראות ביום הזה יום חד פעמי ש״אחריו המבול״, אלא יום של חשבון נפש מתמשך שנע מט׳ באב אל יום הכיפורים, מיום הכיפורים אל יום הזיכרון במעגל תובעני של שאלות קיומיות: האם אנו ראויים להקרבה של אלו שנפלו?
האם אנו ראויים במעשינו לחסד הזה שעשה ה׳ איתנו וזיכה אותנו לחיות בדור של צעירים וילדים שיש להם מדינה ויש להם צבא ויש להם שגשוג כלכלי? האם אנחנו ראויים להתקיים בכבוד כאשר אנו שוכחים את אלה שאין להם קיום בכבוד? השאלות היסודיות האלה הן תוכנת ההפעלה הראויה של יום צום ט׳ באב לימים הנוראיים והקשים האלה שאנו חווים כולנו ולדורות הבאים.
אסיים בחלק מתפילה זכה, טהורה ונקיה של הראשון לציון, הרב הראשי בן-ציון מאיר חי עוזיאל תפילה שכלל בצוואתו ימים ספורים לפני מותו. מתוך כל עולמות התוכן של היהדות מילותיו האחרונות היו דווקא בשבח האחדות, השלום והפיוס בעם, המילים מדברות בעד עצמן: ״וְעוֹד זֹאת שִׁמְרוּ מִכָּל מִשְׁמָר אֵת שְׁלוֹם הָעָם וּשְׁלוֹם הַמְּדִינָה, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ כִּי הַמַּחֲלֹקֶת וְהַפֵּרוּד הֵם הָאוֹיְבִים הַיּוֹתֵר מְסֻכָּנִים, שֶׁהֵם כְּעָשׁ לְבֵית יַעֲקֹב וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו. וּלְהֵפֶךְ, הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְדוּת. הֵם יְסוֹדוֹת הַנֶּצַח לְקִיוּמוֹ הַמַּמְלַכְתִּי שֶׁל בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמּוֹט לָנֶצַח, הֵם הֵם הָעַמּוּדִים, שֶׁבֵּית יִשְׂרָאֵל נָכוֹן עֲלֵיהֶם תָּמִיד, וְהֵם צִנּוֹרוֹת הַבְּרָכָה וּמְקוֹרוֹת הַשֶּׁפַע, וּזְרוֹעוֹת הָעֹז וְהַגְּבוּרָה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל. שִׁמְרוּ וְהַחֲזִיקוּ שְׁנֵי עַמּוּדִים אֵלֶּה לְמַעַן תִתְחַזְּקוּ בְּעֹז וּגְבוּרָה וְתֶהְדְּפוּ מִפְּנֵיכֶם כָּל כֹּחוֹת הַהֶרֶס…״