שטראוס היא חברה מצליחה ומוערכת ושלושת דורות מייסדיה ובעליה רשמו פרק מכובד בתולדות התעשייה הישראלית. אך הפעם, בעניין ערוץ 14, שגתה החברה, וליתר דיוק שגתה שלוש פעמים: פעם נגד עצמה, פעם נגד המדינה, ופעם נגד המשק החופשי שהיא חלק ממנו. חופש הביטוי הוא ערך יסודי ומובטח במדינת ישראל ולכל חברה זכות מלאה להחליט איפה ומתי לפרסם את מוצריה או שירותיה, או להימנע מפרסום כלל, אך כשהיא מלווה את צעדיה בהצהרה בעלת נימה פוליטית, זה מעורר תמיהות.
נתניהו לא מגנה את המתקפות על הרמטכ"ל: "פועלים יחד להבטיח את ביטחון ישראל"
המתיחות בין רה"מ לשר הביטחון תחריף? "מתקרבים ל'אירוע גלנט 2'"
מנכ”ל החברה, שי באב”ד, ניסה אומנם למזער את הנזק ופרסם בעיתונים “מכתב אישי” שממנו צריך, כנראה, להבין שההחלטה להפסיק לפרסם בערוץ 14 נבעה משיקולים ערכיים ולא פוליטיים. נו באמת מר באב”ד. לו באמת ערכיות ומוסריות היו הקריטריון לפרסום בטלוויזיה, רוב תחנות הטלוויזיה המסחריות בעולם היו מזמן פושטות את הרגל. אפשר לאהוב את ערוץ 14 וסגנונו או לא, כמו גם את הערוצים האחרים, ושלט הטלוויזיה נותן לכל אדם אפשרות לנהוג צנזורה עצמית ולצפות בתחנה המועדפת עליו — אך גם כשטוענים שאין המדובר בחרם, הרי מה שנראה כמו חרם, הולך כמו חרם ועושה קולות כמו חרם — כנראה שזה חרם.
שגיאה נגד עצמה על שום מה? מפני שלמרות שהציבור, שאולי שותף לגישה של שטראוס או שהמחלוקות הפוליטיות אינן מעניינות אותו, ימשיך כנראה לרכוש את מוצריה — ציבור אחר, לא קטן אף הוא, עלול, גם ללא הפצרות רבנים או שדרנים, להחליט אחרת, ושוק שמאבדים איננו נרכש בקלות בחזרה.
ונגד המדינה? מפני שברחבי תבל מתנהל מסע שיקוצים וחרמות נגד מדינת ישראל והגורמים הכלכליים, המדעיים והתרבותיים הפועלים בה, על ידי ה־BDS שמטרתו הבסיסית היא חיסול הקיום היהודי בארצו. גם לאנטישמיות יש חלק בזה. שטראוס, שפיתחה בשנים האחרונות פעילות עסקית ענפה מעבר לים, חייבת להיות ערה לאיומים גם עליה בהקשר זה. קצה קצהו של חרם פוליטי במקום אחד יכול להביא לחרם מלא במקום אחר.
והשגיאה השלישית היא נגד יסודות המשק החופשי. בשנותיה הראשונות של המדינה שלטה בה, בין שמאילוצים אובייקטיביים ובין שמסיבות אידיאולוגיות ושלטוניות, שיטה כלכלית מוכוונת פוליטית. חברות ויזמים שלא הלכו בתלם הנכון מבחינת הממשלה לא הצליחו להתרומם או שהורדו על הברכיים. רוב גורמי הייצור, השיווק והמימון נשלטו בידי הממשלה או המפלגות שהרכיבו אותה. המצב השתנה לטובה עוד בשלהי שלטון השמאל אך צבר תאוצה אחרי המהפך ב־1977; יסודות המשק הושתתו (אף שלא במידה מספקת) על תחרות, על חופש כלכלי ועל הבטחת זכות הקניין — וישראל, ובפרט בשנים הבאות, הפכה לנס הכלכלי של היום. יש להניח שגם שטראוס נהנתה מהשינוי ומפתיחת השוק מול גורמים מונופוליסטיים בעבר שחלקם היו בבעלות גורמים פוליטיים.
לחרמות אין מקום במשק חופשי ובאורח חיים ליברלי ודמוקרטי, מה גם שיש היום ניסיונות בימין ובשמאל הפופוליסטי לכרסם בבסיס הליברלי של הפוליטיקה והחיים בכלל — האם שטראוס נתנה לעצמה דין וחשבון על הצעד הפומבי שנקטה כלפי ערוץ מסוים בטלוויזיה ועל ההשלכות מכך?