הייתי בכיתה ו'. זה היה בחג השבועות של 2007, או יום המים כפי שהיטבנו לכנות את המועד הלבן והמוקרם עד שגילינו את צמד המילים 'ישראל' ו'מתייבשת'. לקחו את הכיתה שלנו לנסיעה ברכבת ישראל בשעות הערב לצד הורינו, ואני זוכרת את המורה שלי אומרת "עוד מעט תהיה פה רכבת קלה. כמו בחו"ל".
"אדם אפל": ראש המוסד לשעבר במתקפה חסרת תקדים על יריב לוין
הימים הנוראים: כך הפכה הצמרת הביטחונית שלנו לשק החבטות של הקואליציה | אלון בן דוד
קאט לאתמול, אוגוסט 2023. כמעט שני עשורים של המתנה סוף סוף השתלמו, ונחתמו בטקס מרגש שכלל את ראש הממשלה ורעייתו, שרת התחבורה מירי רגב, שר האנרגיה ישראל כ"ץ, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ועוד רבים. הבעיה? ההתלהבות האוחזת בלא מעט מאיתנו תפוג בקרוב, ותזכיר לנו את המצוקות האמיתיות שאנו חווים בימים אלה, המעמידות את החברה הישראלית בסכנה.
כעת על הפרק ניצבת הזהות הדתית של המדינה. יש כאלה המסתפקים בצעקות הדתה, יש את הקוראים לאיחוד, אבל הקלף המרכזי שיכול, אולי, להבהיר לאן נושבת הרוח, הוא חוק הגיוס. זה שעתיד, אם יעבור, להעניק פטור גורף משירות צבאי לתלמידי ישיבות. בלי סייגים, כוכביות, או הצעות אחרות שיוכלו להוות השתתפות פעילה במרקם החיים כאן.
חוק שאם יעבור, זה יהיה על ידי אצבעותיהם של לא אחרים מקצינים בכירים בדימוס, שר ביטחון שהצבא הוא לחם חוקו, ראש שב"כ לשעבר, ולא מעט פוזיציות ביטחוניות נוספות. חוק שיעבור על ידי ראש ממשלה שמבין יותר מכל שמשהו מעכל את הצבא מבפנים, משהו שהחל מהרפורמה במערכת המשפט.
כמובן שלא מדובר רק ברצונות של העומדים בראש. להצעת מתווה אחר לחוק הגיוס, או אפילו להזזתו מהשולחן באופן זמני או לצמיתות, יש מחיר שעלול להוציא את הממשלה המפולגת מאליה לבחירות. מפלגת יהדות התורה הודיעה השבוע כי לא תתמוך בחוקי הרפורמה הבאים לפני שיחוקקו את חוק הגיוס, מהלך המסכן את שלמות הקואליציה, שמהותה, לפחות לעת עתה, היא קידום תמורות משפטיות.
הוויכוח על גיוס החרדים הגיע אל מחוזותינו מהרגע בו הכריז דוד בן גוריון שיש לנו מדינה. אותו יום, ה' באייר תש"ח, 1948, לא הסתיים בכינון חוקה, וגזר עלינו להיתקל שוב ושוב בסתירה בין חוקים חשובים יותר ופחות. הנימוק של 'תורתו אומנותו' דרס את החוק לשוויון ולהיפך, ועתירות על עתירות וויכוחים רמים לא עזרו.
אסור לנו לשכוח שיש חרדים שמתגייסים, הרבה יותר ממה שחושבים, יש הרבה שבוחרים בשירות לאומי ובהתנדבות בארגוני הצלה, אבל יש גם לא מעט שמנהיגיהם קוראים להם לא לשתף פעולה עם הצביון הכל כך ישראלי שלנו. ולא רכבת, או הקפאת הרפורמה, ואפילו לא הסכם שלום עם סעודיה, יכולים להסיט הצידה את הסוגיה הנפיצה הזו.
כבר סיפרתי באחד מטוריי הקודמים כמה ערך שאבתי באופן אישי משירותי הצבאי. כמה נהניתי, ולמדתי, והבנתי על עצמי, על סובביי ועל המדינה שלי, במהלך השנתיים הללו. כמה אני מפיקה משירות המילואים שלי, שמזכיר לי כל פעם שיש דברים גדולים וחשובים יותר מעולמי הפרטי, ומאפשר לי להודות על המדינה שלנו, גם אם היא סובלת מכאבי גדילה בשעה זו ממש.
שירות צבאי, לאומי או אזרחי הוא החותמת לתחושת השייכות לארץ שלנו, שכולה בגודל של פחות מעשר שעות נהיגה רציפה, לא כולל תחנות דלק ופקקים. ההפגנות והחקיקה הן אולי תסמין, אך המסמך החברתי הזה, שנגרר שנים על גבי שנים, הוא התופעה האמיתית שעלינו להתמודד איתה.
המשך החקיקה יהיה מסוכן למתרחש במערכת הביטחונית, ולרוח המפולגת קמעה בין שכבות העם. גם אם זה הולך לעצירה מוחלטת וגם אם למחאות נוספות שילכו ויסלימו, זה הזמן לכתוב חוזה חדש עם כולנו. ללכת על מתווה מפשר יותר של חוק הגיוס, לאפשר לימוד תורה ובאותה נשימה גם תרומה לחברה. לפייס אותנו מבפנים, להימנע מקריאות פוגעניות שרק מעמיקות את הפער, ולהבהיר, גם בתוך החברה החרדית, שהשוויון הזה בנטל יאפשר לחיים במגזר להישאר כמעט באותו מסלול.
זה הזמן למנהיג חרדי, מבפנים, שמבין את ערך השיתופיות הזה, שזוכר כמה תלאות עברו אבות אבותינו כדי לחיות כאן ביחד. מנהיג שיודע שלציבור שלו מגיע יותר קהילתיות, עם כולם, יותר היטמעות, והרבה יותר רווחה נפשית בהמשך החיים. זה הצעד הראשון. ואחריו? אפשר ליצור מציאות אחרת. היא תועיל לכולנו.