בשנת 1995 הוזמנתי יחד עם רעייתי למפגש חברים מהציונות הדתית שנערך בבית אחד מהם בירושלים. הנוכחים היו ברובם מירושלים ומיישובי איו"ש הוותיקים, מעט יותר מבוגרים מאיתנו, אנשים מבוססים ואידיאולוגים. הייתי באותה העת קצין אג"ם של אוגדת איו"ש, ולאחר תקופות תעסוקה מוצלחות מאוד כמג"ד בגזרות של שכם וחברון. בעצם, הגנתי יחד עם רבים אחרים על האנשים האלה בדיוק.
"צדקתי כשכיניתי אותך אפס": בר לב סוגר חשבון עם בן גביר
"נותן גב למיליציית חווארה": מאות מפגינים מול ביתו של השר סמוטריץ'
רעייתי נשאה בעול גידול הילדים ללא בן זוג בבית, בבדידות רבה ובחרדה עמוקה. הימים היו ימי אוסלו, פיגועים התרחשו מעת לעת, העברת האחריות על הערים הפלסטיניות התקדמה כסדרה, וברחבי יהודה ושומרון החלה להיפרס תשתית כבישים שלמעשה חסכה מהמתנחלים ומהעוברים והשבים מעבר דרך הערים הפלסטיניות.
ציפינו, רעייתי ואני, לאיזושהי הכרת תודה, או לכל הפחות ליחס לבבי, אבל מה שפגשנו באותו ערב היה יחס מתנשא, שחצני ומזלזל. הדיבור הלא מפורש היה "אתם החילונים עגלה ריקה, החינוך שלכם פגום, הערכים שלכם פגומים, אינכם מגיעים למעלת המתנחלים ביו"ש, ולמעלת הציבור הציוני־דתי". אני כבר הכרתי סוג זה של התייחסות, אבל רעייתי יצאה מזועזעת.
מה שנראה כקוריוז אישי מלפני 28 שנים, הוא היום מציאות שלטונית. עד 1967 הציונות הדתית הייתה "נהג משנה" במפעל הציוני – תנועה קטנה עם תודעת אוונגרד, אך ללא פרויקט הולם ללהט הדתי־משיחי שפיעם בה. באה מלחמת ששת הימים ושחררה אנרגיות עצומות והזדמנות להובלה, וכה חזקות היו אנרגיות אלה, וכה מפתה הייתה ההזדמנות, עד כי נשכחו חוקי המדינה, חייליה, שוטריה, ערכיה ועקרונותיה, וגברים ונשים שנראו נורמטיביים הפכו לחבורה פורעת חוק, המקדשת את המדינה ומזלזלת בה בעת ובעונה אחת.
מהשניוּת הזו צמחו מחתרות יהודיות, טרוריסטים יהודים, נערי גבעות ומרחבים שבהם מדינת ישראל נתפסת כגורם עוין. תהא זו טעות חמורה לפרש תופעות אלה כ"עשבים שוטים" או כגידולי פרא שצמחו בבוסתן מוריק ופורה. הציונות הדתית מעולם לא יצאה בריש גלי נגד מרכיביה האלימים יותר, מעולם לא התנערה מהם, הסתפקה מעת לעת בגינוי רפה או בהתעלמות גורפת, ולמעשה ראתה במרכיב הרדיקלי גורם חיוני, קריצה מוסכמת, חלק אינטגרלי מתוך מפעל הובלת החזון הציוני־דתי.
סיפוח או היפרדות
כל עוד ההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית הייתה מתונה (יחסית) ברובה, היה דומה ששניוּת זו יכולה להתקיים לנצח. המשמר הקדמי האמוני יעשה את שלו, והממשלה החילונית בעיקרה תשתף פעולה ברצון או תחת לחץ בלתי מתפשר, ורצוי בדרכי נועם.
אבל מהרגע שבו רעיון ההתנחלות בלבבות קרס אז בימי ההתנתקות ב־2005, הציונות הדתית עברה לשלב ההשתלטות – תפיסת מוקדי הכוח הפוליטיים והממסדיים, בדרך לכפייה לא דמוקרטית של חזון משיחי על כלל אזרחי ישראל.
אנחנו חייבים להבין חזון זה. החזון הציוני־דתי הוא חזון מלחמת גוג ומגוג, מלחמה שבה נשלים את מה שהוחמץ אז ב־1948 – גירוש מלא של כל הפלסטינים מתחומי ארץ ישראל. אין בחזון הזה הבנה ביחס לאילוצים מדיניים, אזוריים, ביטחוניים וכלכליים. אין בחזון הזה שום פיכחון פוליטי, חברתי או מוסר אנושי בסיסי. כל שיש בו הוא תפיסה משיחית, מנותקת מהבלי העולם הזה, רומנטית כמו שחזונות מיתיים יודעים להיות.
זו תפיסה גזענית, אלימה ופסימית במהותה, המתלכדת היטב עם חזונות אוונגליסטיים, תוך יצירת שותפות מוזרה שבה החילוני הוא חמורו של המשיח הציוני־דתי, וכולנו יחדיו, חמורו של ישו הנוצרי. אין צורך במחקרים אקדמיים מורכבים. מספיק לקרוא את "תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ' מ־2017, או לעיין בערך "כהניזם" בוויקיפדיה, כדי להבין מי מוביל כיום את מדינת ישראל באפה.
הציונות הדתית זקוקה להפיכה משטרית יותר מכל ציבור אחר בארץ. מושחתיו של דרעי יידעו לחיות גם ללא רפורמה. אנשי הליכוד, מלבד נתניהו, יסתדרו ללא שינויי חקיקה. אפילו החרדים יודעים שגם ללא חוק פטור מגיוס, אף אחד לא יביא אל הבקו"ם אלפי חרדים צעירים מחר בבוקר. אבל הציונות הדתית חייבת הפיכה משטרית, כי היא תנאי לכפיית סיפוחם של מיליוני פלסטינים וגירושם, על הרוב המתון, הרואה בסיפוח אסון שיביא לחיסול מדינת ישראל.
יש בציבור הציוני־דתי קולות ליברליים, הומניים ומתונים. יש לקולות האלה פנים ושמות, וחלקם מתגורר בהתנחלויות. אם רוצים למנוע התנגשות רבתי שתקרע את עם ישראל בארץ ובתפוצות, אזי הציבור הזה חייב להשמיע את קולו באופן ברור ונחרץ, ולהתארגן פוליטית בזריזות.
ישראל עומדת בפני ברירת חייה – סיפוח או היפרדות. אם נבחר בסיפוח, מדינת ישראל תדעך לתוך מציאות אלימה שתביא עליה את חורבנה מבפנים ומבחוץ. אם נבחר בהיפרדות, אזי יש סיכוי להציל את המפעל הציוני – גם אם התהליך יהיה מורכב, קשה וממושך.
ישראל נכנסת לתוך עידן של הכרעות בכל הנושאים שלא נפתרו מאז הקמתה או מאז 1967. הכרעות אינן פשרות. צפויים לנו ימים מאתגרים, ויש לקוות שמנהיגות חדשה ואיתנה, פיכחון, אומץ וסובלנות יובילו את המדינה ואזרחיה אל העידן הבא. עדיין יש לנו הזדמנות לבנות ציונות אנושית, יהדות ליברלית, וסובלנות אזרחית. אבל כל הביטויים היפים האלה ידרשו עיקשות ונחישות בלתי רגילות.
הכותב הוא לשעבר ח"כ וסגן הרמטכ"ל