תופעות החרם והדחייה החברתית התפשטו כנגע עמוק בחברה הישראלית על כל מגזריה וציבוריה. הן נתפסות בין השאר כתוצר בלתי נמנע של דור הילדים הנוכחי, בין השאר בשל זמינות והשפעת הרשתות החברתיות. על פי הנתונים שהוצגו בוועדת החינוך של הכנסת, אחד מכל חמישה ילדים סובל מחרם.
"קציצה אוטיסטית": עדויות קשות על חרם ואלימות בבית ספר יסודי בבאר שבע
נתוני התוכנית הלאומית להתמודדות עם אובדנות מלמדים על עלייה של 50% בניסיונות אובדנות בקרב בני נוער בעשור האחרון ולמעלה מ־60% בקרב קטינים עד גיל 14. גם אם לא נקשור זאת באופן ישיר, אנו מבינים היטב כי לתופעות החרם והדחייה החברתית יש השלכות קשות מאוד והן מייצרות טראומות שאנשים סוחבים עמם כל ימי חייהם, כדברי שירו של נעם חורב "יֶלֶד שֶׁעָשׂוּ עָלָיו חֵרֶם, הוּא אַף פַּעַם לֹא מַחֲלִים, הוּא רַק לוֹבֵשׁ בְּגָדִים שֶׁל מְבֻגָּר".
לצערנו, נכון לעתה המחשבה הקיימת בקרב מרבית אנשי החינוך וציבור ההורים הינה שאין להם כלים ויכולות להתמודד עם תופעות אלו, הגם שכולם מבינים היטב כי הן בעייתיות והרסניות. בשל כך, מורים רבים יעדיפו להסב את מבטם כשייתקלו בכך. הורים רבים יבחרו, גם כשיתוודעו לכך, פשוט שלא להתערב. ובשורה התחתונה – מספר הילדים הסובלים מכך הולך וגדל, מערכת החינוך וההורים חסרי אונים, מעת לעת אנו מתוודעים לסיפור טרגי נוסף, ותשובה אין.
אך יש מה לעשות. לא מדובר בתופעות טבע או בגזירת גורל, אלא בתופעות חברתיות קשות, שניתן להתמודד עמן ולתקנן. התפיסה הבסיסית שלנו בעמותת כנפי דרור היא כי צריך כפר שלם כדי להתמודד עם אתגר הדחייה והחרם. לקהילה יש אחריות ותפקיד ברור בשינוי הנורמה, במניעה אקטיבית של התופעות וביצירת מנגנוני ליווי וסיוע. החברה והקהילה אפשרו את הקלקול בחדלונן, והן שצריכות ויכולות לקחת אחריות לשינוי, להתמודדות ולתיקון.
אחריות הקהילה תבוא לידי ביטוי ביצירת מודעות לחומרתה של התופעה ולשינוי הנורמה. ילדים שגדלים בתחושה ובחוויה פנימית שחרם ודחייה חברתית פוגענית הם תגובות טבעיות ("הילד מעצבן" / "שונה" / "מתנהג אחרת" וכו') ומבינים זאת, גם מבחירת הוריהם שלא להתערב, גדלים עם היתר פנימי ל"מכה רעהו בסתר".
תוכנית לערים ויישובים
יש לנו אחריות ותפקיד ביצירת נורמה מוסרית, משפחתית, חברתית וקהילתית חדשה וברורה ביחס להתנהגויות הללו, ועלינו לשרטט את הקו האדום הברור המוציאן מחוץ לנורמה החברתית והקהילתית. שינוי הנורמה אינו רק עניין להצהרות, אלא גם לפעילות אקטיבית: חרם בבית הספר הוא עניין להפסקת לימודים ולכינוס הורים ומחנכים בכיתות כדי לשוחח על כך, הדרה חברתית פוגענית היא עניין לעיכוב תפילה ולנטילת אחריות בכל מרחב קהילתי.
בעתניאל עצר הרב רא"ם הכהן את התפילה בגין אירוע חרם על ילד מסוים והנחה שלא לספור ספירת העומר בבית הכנסת, עד שהקהילה תיקח אחריות לפתרון העניין; ברמת השרון התערבה מנהיגות הורים יישובית והביאה לסגירה מיידית של קבוצת וואטסאפ שהתאפיינה בשיח אלים, בוטה ובקריאות לחרם; וקיימות דוגמאות נוספות.
לקהילה יש אחריות ותפקיד בהתערבות וסיוע במקרי חרם ודחייה וגם ביצירת מנגנונים במערכת החינוכית ובמערכת הקהילתית, כך שהמערכות יידעו לפעול במשותף ולהציע מענים מותאמים לילדים ולמשפחות שנקלעו למצבי משבר בעקבות אירועים שכאלו. הדגש המרכזי במענים אלה הוא היותם אורגניים, חלק מהקהילה ומוטמעים בהוויית החיים החברתית שבה חי הילד ומשפחתו.
חרם הינו חוויה מתמשכת, הנצרבת בנפש והופכת למשא סלע עצום שהילד, הנער והמבוגר סוחב כל חייו בצקלון נפשו. אך התערבות קהילתית חכמה תוכל למוסס באופנים שונים את מעגל החרם, לפורר את הסלע העצום לאבנים קטנות שאולי הוא ימשיך לשאת כל חייו, אך הן יהיו אבנים קטנות שניתן לשאתן.
עם פתיחת שנה"ל תשפ"ד, אני מבקש לומר בקול גדול: צריך ואפשר להתמודד עם תופעות החרם והדחייה החברתית. אנו מובילים עם החברה למתנ"סים תוכנית לערים ויישובים המבקשים להתמודד עם האתגר. עיקר התוכנית: הכשרת סוכני שינוי יישוביים ובניית מערך מנהיגות יישובית בעלת מחויבות, יכולות וכלים להתמודדות עם התופעות ולצמצומן המשמעותי, על בסיס מודל שינוי קהילתי מפורט.
וברוח דברי הרב יונתן זקס: "להיות טוב, פירושו לעשות טוב. טוב אינו תכונה של הנפש, אלא דרך של פעולה ויצירה. יצירת אושר לאנשים אחרים, הפחתת סבלם והסרת חלק מהכאב שיש בעולם