בשבוע שעבר מלאו 30 שנה להסכם אוסלו. לא יום הולדת שמח אך גם לא יום של פשיעה לאומית כפי שיש שטוענים, אלא בעיקר רצף של טעויות והנחות שגויות, שלו ההיסטוריונית ברברה טוכמן הייתה אז בחיים הייתה בוודאי כוללת כפרק בספרה המפורסם “מצעד האיוולת”. צמד האקדמאים, הפקידים הבלתי מוסמכים, משרד החוץ והמשפטן האחד שעסקו באוגוסט 1993 בבירת נורווגיה במשא ומתן במטרה להביא לסיום הסכסוך עם הפלסטינים, היו אומנם בעלי כוונות טובות, אך חסרי סמכות והכשרה מדינית מתאימה ונעדרי כל רקע ביטחוני.
ברם, הנזק החמור של אוסלו איננו רק בקוצר ראותו המדינית והביטחונית, ואף לא בוויתורים ובפשרות שישראל עשתה והתחייבה לעשות בהמשך, שכן אין משא ומתן והסכמות ללא פשרות וויתורים - אלא בשינוי הגורף שחל בעקרונות ובעמדות הבסיסיים של ישראל בסכסוך עם הפלסטינים. האיוולת הראשונה הייתה הכנסתה של הנהגת אש”ף בראשות ערפאת מגלותה בתוניס שאליה הורחקה בעקבות מלחמת לבנון, לשטחי יהודה, שומרון ועזה. בכך ישראל נתנה גושפנקא רשמית וסופית לטענת ערפאת לייצוג כל “העם הפלסטיני”, כלומר כולל מאות אלפי הפליטים וצאציהם - הגדרה שהוכנסה גם להסכם עצמו.
הוויתור הישראלי בעניין זה הביא בעקבותיו להכרה בינלאומית חלקית ב”מדינת פלסטין”, לשדרוג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו”ם ובמוסדות בינלאומיים אחרים, לרבות בית המשפט הבינלאומי בהאג. הכרת ישראל באש”ף כמנהיגת העם הפלסטיני כולו גם חיבלה בהתנגדותה העקרונית והמעשית ל”זכות השיבה” של הפליטים למדינת ישראל. חוסר האחריות של מנהלי המשא ומתן באוסלו, והממשלה בעקבותיהם, שלא התנו את ההסכם בביטול “זכות השיבה”, זועק לשמיים וקבע תקדימים שליליים לגבי “תוכנית השלום הערבית” וגישות בינלאומיות אחרות.
אף שממשלת רבין כינתה את ההסדר עם הפלסטינים “אוטונומיה” - אולי כדי לציין רציפות, כביכול, להסכמי קמפ דיוויד, בפועל הקונספציה של הסכמי אוסלו סותרת את מדיניות ישראל, הן בשלטון המערך והן בתקופת הליכוד. אף שהדברים אינם נאמרים במפורש, האימפליקציה הברורה של הסכמי אוסלו הייתה שהמעמד הזמני של הגדה המערבית ועזה יהיה שלב בינתיים להפיכתן למדינה פלסטינית עצמאית - מבלי להתייחס לא רק לזכויות התושבים היהודים בשטחי יהודה ושומרון ולאלה של העם היהודי בהם, אלא גם לסוגיות הביטחוניות שקשורות בכך.
ממשלת רבין המשיכה להיאחז באוסלו גם כאשר האוטובוסים התפוצצו בלב תל אביב ובמקומות אחרים. רבין עצמו אומנם העיר שאינו בטוח ש”הפלסטינים התנערו מהטרור”, אך שמעון פרס הרגיעו שקיימת “התחייבות מפורשת של ערפאת להפסקתו”.
ואולם הפגם היסודי ביותר של הסכם אוסלו היה שהוא התבסס על שקר ושישראל לא הבינה - או לא רצתה להבין - שהפלסטינים לא היו מוכנים, כפי שאינם מוכנים גם עכשיו, להכיר בזכות העם היהודי למדינה משלו ואף בעצם קיומו של עם יהודי. מכאן שכל התחייבות מצדם כלפי ישראל נחשבה בעיניהם כחסרת תוקף. השושבין הנורווגי של השיחות, טריה לארסן, אמר לי כעבור כמה שנים בשיחה אקראית, שהגיע למסקנה שערפאת מעולם לא התכוון לשלום אמיתי, וכשרבין כנראה התחיל להבין זאת, כבר היה מאוחר מדי.
כל זה לא מפריע לגורמים פוליטיים שונים להמשיך ולהפיץ את הכזב כאילו רצח רבין וניצחון נתניהו בבחירות שמו קץ ל”סיכויי השלום”. רצח רבין אכן היה פשע נתעב וללא מחילה, אך בהפוך על הפוך מהטענות הנ”ל, על פי כל הסקרים, רבין עמד להפסיד לנתניהו בהפרש גדול בהרבה מזה שהיה לנתניהו מול פרס. אדרבה, הפשע של יגאל עמיר עלול היה לסכל את ניצחון הליכוד, אך כדרכם של מפיצי “פייקים”, ההסתה נגד נתניהו שהחלה אז נמשכת גם עכשיו, וביתר שאת.
כשהפך נתניהו בראשונה לראש ממשלה הוא לא ביטל את הסכם אוסלו - אף שיכול היה על פי המשפט הבינלאומי - בגלל התגובה הבינלאומית השלילית הצפויה ומכיוון שההסכם נשען גם על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם שקושרת נסיגות ישראליות בקביעת גבולות ביטחון.
אך הוא הבין שהדרך העדיפה למציאת הסדר כלשהו בנושא הפלסטיני, יחד עם הקמת חזית מאוחדת נגד האיום מאיראן, היא בכינון מערכת יחסים מדיניים, כלכליים ובחלקם גם ביטחוניים עם העולם הערבי, שתוביל לפתרונות פרגמטיים גם לסכסוך עם הפלסטינים. האשליה של אוסלו פינתה את מקומה למציאות של הסכמי אברהם - וההמשך, אם לא יחובל על ידי האירועים הפנים־פוליטיים בישראל, בדרך.