הדיון הציבורי בימים אלו במלאת 30 שנים לחתימה על ההסכמים להכרה הדדית בין ישראל וארגון לשחרור פלסטין, המכונים "הסכמי אוסלו", מזכיר לי שיחה שקיימתי בשנות ה־70 עם אבא אבן – אינטלקטואל רהוט ושר חוץ. כששאלתיו לגבי עמדתו בנושא מסוים אבן השיבני: "בחור צעיר, זכור שבפוליטיקה בוחרים בין הבלתי רצוי לבלתי נסבל". במבט לאחור על אותם הסכמים יש לבחון אותם על פי משנת אבא אבן על מדיניות ופוליטיקה.
ב־13 בספטמבר 1993 נחתמו ההסכמים שהיו המשך ישיר להסכם השלום עם מצרים שעליו חתם ראש הליכוד דאז, מנחם בגין. ההסכם, שכולם, כולל מתנגדיו דאז, מהללים אותו היום, נפתח דווקא בעניין הפלסטיני ולא בנושא המצרי, וכך נאמר בו, בין היתר: "מצרים וישראל מסכימות, כי כדי להבטיח העברה מסודרת ובדרכי שלום של הסמכות, ובהתחשב בצורכי הביטחון של כל הצדדים, יהיו הסדרי מעבר לגבי יהודה, שומרון וחבל עזה לתקופה שאינה עולה על חמש שנים. במטרה להעניק אוטונומיה מלאה לתושבים, ייסוגו, על פי הסדרים אלה, הממשל הצבאי הישראלי ומנהלו האזרחי, לכשתיבחר בבחירות חופשיות על ידי תושבי השטחים הללו רשות של מנהל עצמי, כדי להחליף את הממשל הצבאי הקיים".
עוד נכתב כי "תהא נסיגה של כוחות מזוינים ישראליים ותהיה פרישה מחדש של הכוחות הישראליים שיישארו לאזורי ביטחון שיפורטו. ההסכם יכלול גם הסדרים להבטחת ביטחון הפנים והחוץ והסדר הציבורי. יוקם כוח משטרה מקומי חזק".
הסכמי אוסלו הם, למעשה, מימוש ההסכם שעליו חתם בגין לגבי תקופת המעבר וכוללים פירוט של העברת סמכויות מהממשל הצבאי לרשות הפלסטינית, הקמת משטרה חזקה (עם רובים) ופרישה מחודשת של כוחות צה"ל (נסיגה בלשון בלתי מכובסת).
הדיון על אוסלו מחייב לרענן את הזיכרון לגבי האירועים שקדמו לו, לא רק הסכם בגין־סאדאת. בשנת 1986 הגיע שמעון פרס, אז שר החוץ בממשלת שמיר, להסכמה עם חוסיין מלך ירדן על מתווה להשכנת שלום בגבולה המזרחי של ישראל, הסדר שיתבסס על מה שנקרא "האופציה הירדנית", כלומר מעורבות פלסטינית אך לא שליטה פלסטינית בשטחים שישראל תפנה. ראש הממשלה שמיר טרפד יוזמה זו ולאחריה המלך הירדני המאוכזב הודיע על ניתוק הגדה המערבית מהממלכה ההאשמית והשאיר את כאב הראש לישראל של שמיר לבדה.
כאב הראש הפך במהירות לאינתיפאדה הראשונה, על קורבנותיה ועל השפעתה על הלך הרוח בישראל. נוספה לכך מלחמת המפרץ ב־1991 והנטישה ההמונית של תושבי גוש דן לימדה משהו את יצחק רבין והפכה לאחת מהסיבות להחלטותיו על דחיפות השגת הסדר בינינו ובין שכנינו.
אותם ימים (ימי ממשלות שמיר) היו גם ימי עליית כוחו של חמאס. התנועה שהוקמה ב־1987 צברה כוח גם בשל שפל מדיני של אש"ף שתמך פומבית בסדאם חוסיין בימי מלחמת המפרץ. החלופות שעמדו לרבין ופרס בשנת 1993 היו בחירה באש"ף המוחלש יחסית מדינית כפרטנר למשא ומתן או הפיכת חמאס לגוף המייצג את העם הפלסטיני - ברירה העומדת ביסוד דוקטרינת אבן. הגישה הבסיסית שהובילה את רבין ופרס הייתה שאש”ף – ארגון חילוני פרגמטי - הוא פרטנר רצוי יותר מחמאס – ארגון דתי משיחי – שאינו מוכן לשום פשרה ומכאן שהוא החלופה הבלתי נסבלת.
בחלוף 30 שנה יש צורך להזכיר לציבור את תוכן ההסכמים, כי אלו עוותו במשך השנים על ידי מתנגדי ההסכמים (כל הסכם) בינינו ובין שכנינו. בבסיס ההסכם חילופי איגרות בין ראש הממשלה רבין ויו"ר אש"ף ערפאת, לפיהן הכירה ישראל באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני והפלסטינים. במקביל, הכירו הפלסטינים בזכות ישראל לחיות בשלום ובביטחון, והודיעו כי חילוקי הדעות צריכים להיפתר במשא ומתן ולא באלימות ובנוסף הצהירו על כוונתם להכניס שינויים באמנה הפלסטינית. במקביל לחילופי האיגרות חתמו פרס ואבו מאזן (בהמשך להתחייבות ממשלת בגין) על מסמך הבנות להעברת סמכויות הניהול השוטף של חיי הפלסטינים בתחום הרווחה, החינוך, הבריאות, התרבות, המיסוי הישיר והתיירות לרשות הפלסטינית. הוסכם על הקמת משטרה פלסטינית חזקה לשמירת הסדר הציבורי ונקבע שהאחריות לביטחון תישאר בידי צה"ל.
הסכמי אוסלו ראויים להיקרא “הסכמי שחרור” כי הם שחררו את אזרחי ישראל מהצורך לממן מכיסם (הדליל) את מערכת החינוך, הבריאות, הרווחה וכדומה של יותר מחמישה מיליון פלסטינים בגדה וברצועה. בלי אוסלו, כמחצית מתקציב המדינה (הכסף שאנחנו משלמים כמסים) היה הולך לטובת הפלסטינים ולצרכים שלנו כמעט לא היה נשאר כלום.
גם כך תקציב החינוך שלנו אינו עומד מול הצרכים וזה של הבריאות בוודאי שלא, ובלי ההסכם היה הציבור נושא על גבו גם את מימון בתי החולים בגדה ואת בתי הספר וגני הילדים בעזה. גם מערכת תשלומי הרווחה הישראלית, עם תשלומי הקצבאות המגוחכים לאזרחים ותיקים ולנכים, הייתה נושאת בעול תשלומי העברה למיליוני פלסטינים.
מיד לאחר החתימה על ההסכמים הייתה פריחה מדינית סביב ישראל, ההשקעות מחו”ל גדלו באופן מדהים והכלכלה הישראלית פרחה ואפילו הסכם השלום עם ירדן הוא תוצאה ישירה של אוסלו.
לצורך רענון הזיכרון (בכל זאת חלפו 30 שנים) גם אעשה סדר בעניין קורבנות הטרור. מתנגדי ההסכם עושים שימוש בטיעוניהם במספרי הנרצחים (עבורי כל קורבן הוא עולם ומלואו והלוואי שהיה נשאר בחיים) ומציגים מצג שווא כאילו חיינו כאן לפני ההסכם ב”זולה”. גם אם העיסוק במספרי נרצחים מחליא אותי, איני יכול שלא להזכיר את העשרות שנרצחו לפני החתימה על ההסכם. עשרות איבדו את חייהם במתקפת הטרור על אוטובוס הדמים בכביש החוף בלב מדינת ישראל – מתקפת טרור שהובילה להטלת עוצר על רמת אביב.
בכאב עמוק עליי לציין ש־114 ישראלים נרצחו בפעולות טרור בעשור שבין 1978 ועד דצמבר 1987, מועד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ואילו בשנים 1987־1992, נרצחו 155 ישראלים.
גם בשנים הסמוכות לחתימה, כלומר תחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת, הטרור הפלסטיני מעזה ומהגדה הכה בנו קשות: בראשית שנות ה־90 בוצעו פעולות טרור רבות בלבה של ישראל ובהן ליל הקלשונים, רצח הלנה ראפ בבת ים, רציחתו של השוטר רס"ב ניסים טולדנו ורצח תשעה ישראלים באשדוד על ידי ארגונו של אבו נידאל. הטרור הפלסטיני גבה גם חיי רבים בחו”ל טרום הסכם אוסלו. כבר באפריל 1993 (כן, עוד לפני אוסלו) ביצע חמאס את פיגוע ההתאבדות הראשון בצומת מחולה.
היום ברור שמסע הרצח הפלסטיני הנורא שכלל פיגועי התאבדות קשים קיבל תנופה מהטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ושהפלסטינים התקשו להאמין (ושגו קשות בתפיסתם זו) שבוצע ללא הסכמה בשתיקה של ישראל (כך אמר ערפאת מפורשות בפגישה ברמאללה שבה נטלתי חלק).
הסכמי אוסלו באו לפתור שאלה מדינית פרקטית: החשש שישראל תזכה למעמד של “מדינה מצורעת” כמו דרום אפריקה בשעתה לצד סוגיה מוסרית יהודית־ערכית והיא המשך שליטה על עם אחר על כל הבעיות האתיות הנובעות מכך.
קשה לי להבין במבט לאחור את ממשלות הימין בישראל. אם פרס, רבין וברק חשבו שהסכמי אוסלו פותרים בעיות מדיניות ביטחוניות ומוסריות ויש לקיימם, מדוע ממשלות הליכוד שחשבו שמדובר באסון קולוסלי שגבה אלפי קורבנות, על פי תפיסתן, לא העלו בדעתן לבטלם? מסתבר כי גם ממשלות נתניהו ידעו שההסכם אולי לא רצוי מבחינתן, אבל החלופה היא בלתי נסבלת.
הכותב שימש כדובר מפלגת העבודה בימי החתימה על הסכמי אוסלו