ולעתים עם ישראל מחולל אירועים היסטוריים וחורט מועדים חדשים על לוח השנה שלו. לראיה, הקמתה של מדינת ישראל - הכרזה על מדינה יהודית וחתימה חגיגית על מסמך מכונן, אותו מסמך אשר עו"ד אילן בומבך, המייצג את הממשלה בדיון בבג"ץ סביב צמצום עילת הסבירות, ביטל ביום שלישי השבוע בהינף יד. למה מי הם ה־37 שעפו על עצמם וקשקשו בחופזה את חתימותיהם על איזשהו טקסט יומרני, מתפייט, מיושן והעיקר, חסר משמעות. מי בכלל בחר בהם?
העצמאות של ישראל
זוהי משנה אנטי־ציונית סדורה ועקבית שאינה ייחודית לישראל אייכלר. יתר על כן: אייכלר הוא נציגה של חסידות בעלז, שהיא מתונה יותר מחסידות גור אשר נציגיה עומדים בראש הסיעה המאוחדת. מי שקורא עיתונות חרדית, מי שמכיר את השיח החרדי מבפנים, מודע היטב לעובדה שאייכלר אינו חריג בנוף. תלמיד בחינוך חרדי עצמאי, גם אם כלולים בתוכנית לימודי ליבה במינון מזערי, לא לומד היסטוריה. זה נכון גם לגבי בתי ספר לבנות.
עבור תלמיד או תלמידה בחינוך החרדי, היסטוריה היא סיפור מוסר. חורבן הבית, כמו גם הזוועות של בוגדן חמלניצקי, נועדו להעביר מסר, ומי שמתחנך ברוח המסרים בקושי יודע, אם בכלל, כמה מאות שנים הפרידו בין שני האירועים. אין חשיבות לתאריכים, יש חשיבות רק להשקפה.
ויש אתוס מיוחד סביב השואה, שהוא היסטוריה אלטרנטיבית לכל דבר. היסטוריה שבה ראשי הקהילות לא מנעו מיהודי מזרח אירופה לעלות לארץ ישראל או (מה שהצטייר כמעשי יותר ומציאותי יותר) להגר לארה"ב. היסטוריה שבה ציונים ארורים שיתפו פעולה עם הנאצים והרכיבו את מועצות היודנראט. אז השבוע, בגלל הנסיעות לאומן, התנגשו שני נרטיבים. הנרטיב האנטי־ציוני של אייכלר והנרטיב הציוני הקלאסי שהשמיע נתניהו, שבסך הכל אמר "הקב"ה לא תמיד הגן עלינו על אדמת אירופה" - וחטף על הראש.
אייכלר אמר לי את מה שאמר כשסיעתו הוגלתה לאופוזיציה בממשלת שרון השנייה, ובנימין נתניהו כשר האוצר אמר שמי שאין לו אמצעים, שלא יעשה 14 ילדים. ב־20 השנים שחלפו חלו תמורות. יהדות התורה לא הכפילה את כוחה האלקטורלי: מ־2003 היא גדלה בשני מנדטים בלבד. אבל הסיעה הצליחה להעצים את כוחה הפוליטי מעבר לכל דמיון. בישראל של 2023 יהדות התורה מכתיבה את קו הממשלה בסוגיות דת ומדינה. השיח הפנים־חרדי האנטי־ציוני מתפרץ חופשי החוצה, וראש הממשלה ננזף קשות בגין "אמירה אפיקורסית" שאינה הולמת את מעמדו כראש "המחנה האמוני".
תתעלמו לרגע מהמציאות ההזויה שבה ממשלת ישראל, במקום להזהיר מפני נסיעה לעיר במדינה בלחימה, דואגת לסידורים מיוחדים למי שמתעקש להסתכן. השאלה היא מי גבר על מי בהתנגשות החזיתית של שתי הגישות: זו החרדית האנטי־ציונית או זו החילונית הציונית?
אז השבוע התייצב באולם בית המשפט העליון נציג שהממשלה שכרה באופן פרטי, עו"ד אילן בומבך, וסיפק תשובה מוחצת. בומבך לא הגיע לאולם בית המשפט העליון כשבפיו מסר מפייס, הצעות פשרה ודברים שמכוונים לציבור ממלכתי שאולי טרם זנח שארית תקווה להידברות ולהסכמה. מגילת העצמאות out, השיח האנטי־ציוני in. הנרטיב של אייכלר גבר בממשלה על הנרטיב שביקש להציג נתניהו.
פתקא טבא למדינה
ועם זאת, ואולי דווקא בזכות כל התמורות שבאו עלינו, שנת תשפ"ג היוצאת הייתה שנה טובה. מה לעשות, לאורך עשרות שנים לא רק אנשי הציבור שלנו, גם הציבור לקה בדחיינות. ביצר הבלתי נשלט הזה לעסוק במשהו עכשווי בלבד, ולדחוק את הסוגיות הכואבות ולדחות את הפתרונות לשנה הבאה, לכנסת הבאה, לעשור הבא, לדור הבא. השתלשלות חוק הגיוס לדורותיו ובכל גלגוליו, היא רק אחת הדוגמאות.
המשבר הפוליטי באפריל 2019 לא היה תקלה מקרית, גחמה תורנית של פוליטיקאים שאפתנים ונקמנים. אחרת, המשבר היה חולף ולא מתפתח לעימות שרק הולך ומתעצם. שום מריבה בין נתניהו לאביגדור ליברמן אין בכוחה להבעיר אש שממאנת לדעוך זה ארבע שנים. ממשלת בנט־לפיד ביקשה להרגיע ולתחזק וליצור קצת שקט ולשים תחבושת ולתת אקמול. אין פלא שזה לא עבד. כשיש פצע מדמם ומוגלה מתפתחת, אקמול לא יסייע לאורך זמן. הכאבים חזרו, והחולה תלש את הפלסטר. והממשלה הנוכחית לא ניסתה להרגיע ולתחזק, היא חיטטה בפצעים והכל התפרץ. זה כואב, זה מר, זה מפחיד, אבל מעז יצא גם מתוק.
החברה הישראלית נאלצת לערוך בירור ערכי על אופיה ועל עתידה של המדינה, אז היא חוזרת לשיח של פעם. לפוליטיקה של רעיונות במקום פוליטיקה של פרסונות. לדיונים על חוקה וחקיקה וזיקה למסורת ומקומנו בעולם המודרני, במקום תחרות יופי בין ראשי המפלגות והעיסוק המייגע ב"רק לא ביבי" ו"מי אם לא ביבי".
וגם, דגל המדינה חזר ורכש משמעות. אפשר לריב עליו, אפשר וגם צריך לברר סוגיות אזרחיות - ויפה שעה אחת קודם. אפשר וצריך לגבש מוסכמות חדשות. העיקר, הישראלים לא הלכו לשום מקום. אנחנו יוצאים לכיכרות להתווכח על עתיד הבית הלאומי. מוטב לטפל בפצעים ובשברים כשהם עדיין ניתנים לאיחוי.
הערב בבית הכנסת אזכר מחדש בסיפורו של השיר "ונתנה תוקף" - סיפורו של יאיר רוזנבלום ז"ל, שהלחין את השיר לפני 33 שנה לזכרם של 11 נופלים מהקיבוץ שלו, בית השיטה. שנת ה־90 הנוסטלגית. הנופלים היו של כולנו, והמסורת הייתה עדיין של כולנו. המדינה טרם טעמה מפרי העץ המורעל ששתלו והשקו וטיפחו הוגי ישראל השנייה.
התרעות פיקוד העורף