המערכת הפוליטית בארצות הברית לקראת הבחירות לנשיאות ב־2024 היא כנראה המטורללת ביותר מזה שנים — ואולי מעולם. ייתכן שיתהווה מצב פרדוקסלי שיתחרו ביניהם שני מפסידנים לכאורה, ביידן וטראמפ, אך תיתכן גם אפשרות אחרת, אבסורדית לא פחות, שביום הבחירות יופיעו בקלפי שמות אחרים, שבשלב זה חלקם עדיין בבחינת “מי מכיר, מי יודע”.
ביידן התחמק משאלות העיתונאים והצהיר: "אני הולך למיטה לישון"
בצד הדמוקרטי, את אמריקה שוטף גל של ספקות ותהיות לגבי הנשיא ביידן, ודווקא מכיוון תומכיו. שואל ברט סטיבנס, אחד מכותבי מאמרי הדעה החשובים ב”ניו יורק טיימס” (המזוהה עם הדמוקרטים): “מדוע דמוקרטים כה רבים שליליים כלפי ביידן?” - ומוסיף: “האבטלה ירדה לאחת הרמות הנמוכות בהיסטוריה, גם האינפלציה דעכה, אנחנו מסיבים לרוסיה השפלה אסטרטגית באוקראינה, ויש פחות מקרי רצח בערים בהשוואה לשנה שעברה, אז מדוע רק 20% בציבור סבורים שהכלכלה מצוינת או טובה, בניגוד ל־49% שחושבים שהיא כושלת ומה הסיבה שרוב מכריע בציבור האמריקאי פסימי באשר לעתיד ארצם - ולפי משאל “גאלופ” לפחות אמריקאים יש היום אמון בנשיאם מכפי שהיה להם בשלהי נשיאותו של טראמפ?”.
מחרה מחזיק אחריו הפרשן רוס דוטהט, באותו עיתון, ופותח במשפט, “ג’ו ביידן הוא נשיא בלתי פופולרי והוא עלול בנקל להפסיד בבחירות לדונלד טראמפ ב־2024”. וב”וושינגטון פוסט”, שנוטה אף הוא לצד הדמוקרטים, מופיע מאמרו של הפרשן הידוע דיוויד איגנשיוס עם הכותרת “מדוע ג’ו ביידן כל כך בלתי פופולרי?”, ומסתכם במשפט: “הנשיא ביידן אינו צריך לרוץ ב־2024”.
הפרשנים ובעלי הדעה הנ”ל, ואחרים, מספקים בעצמם את התשובות לשאלותיהם. סטיבנס מצביע על כך שהפשיעה שולטת ברחובות ועל האנרכיה בבתי הספר הציבוריים - ובעיקר על ההפקרות בגבולות שהפכה את נושא המהגרים למשבר לאומי - וקובע שתחת משמרתו של ביידן וכישלון הנסיגה מאפגניסטן העולם הפך למקום פחות בטוח. סיבות נוספות הן שהצרכן האמריקאי איננו חש בכיסו ובחשבון הבנק שלו את השיפור, כביכול, במצב הכלכלי.
אך מעבר לכל אלה, הסיבה הקובעת והמשפיעה ביותר היא כנראה גילו המתקדם של ביידן שגורם לכל מעידה, ולו קלה, בלשונו או בצעדיו, להתנפח מיד, ולא רק בידי מתנגדיו, לערעור כוללני על כשירותו. העובדה שסגניתו קמלה האריס פופולרית עוד פחות ממנו איננה עוזרת, שלא לדבר על הפרשיות המביכות של בנו האנטר. סיכומו של דבר, על פי חלק מהסקרים כל מועמד רפובליקני, ולא רק דונלד טראמפ, ינצח את ביידן, גם אם רק בהפרש קטן יחסית.
ואם חזרתו של הנשיא ביידן לבית הלבן אינה סוגה בשושנים, הרי שגם בדרכו של דונלד טראמפ יש דוקרנים. המערכת המשפטית אולי לא תמנע ממנו להתמודד בבחירות למרות העבירות החמורות המיוחסות לו, אבל משפט הציבור אולי כן. התמיכה בו מצד ה”בייס”, כלומר “השטח”, עדיין גבוהה מאוד ומשאירה את כל המתמודדים האחרים הרחק מאחור, אך באחרונה התעוררו סימני אזהרה: משאל בקרב ראשי סניפים במפלגה הרפובליקנית מראה שנתח גדול מהם מתלבט ופתוח למועמדים אחרים, ואילו אחדים מהתורמים הגדולים בעבר לטראמפ סוגרים הפעם את כיסיהם.
כרגיל, אצלנו ישאלו מיד מי ומה “טוב יותר ליהודים” (אף שכרגע “היהודים” עצמם מפולגים לגבי מה טוב להם), אך כאן תקצר היריעה מלדון בזה ביסודיות. נסתפק בלומר שחוסר היציבות הפוליטית בארצות הברית מחייב את ישראל בדיפלומטיה מאוד חכמה וזהירה בשנה הקרובה, מבלי לצאת מגדרנו עקב הצהרות מחמיאות מצד מועמד זה או אחר, אך גם מבלי לאטום את אוזנינו להצהרות פחות מחמיאות — ובמיוחד בהקפדה מצדנו על דו־מפלגתיות למרות שבאמריקה המושג הזה הולך ונעלם.
עם טראמפ היה לנו בדרך כלל ניסיון טוב, אך אין להתעלם גם מהפכפכותו. ואשר לביידן, על אף ההתנהלות המפוקפקת משהו בעניין הזמנת ראש הממשלה, אך בעיקר מה שנראה כעמדה רופסת ובלתי החלטית לגבי הגרעין האיראני, שעלולות היו להעיב על כך, רב החיוב מהשלילי. כפי שנכתב בירחון “פוריין אפיירס”: “לממשל ביידן דחף חזק להתקדם עם ישראל. זה תואם לא רק את דעותיו של הנשיא ביידן אלא גם את המטרות הרחבות יותר של הממשל במזרח התיכון. הגישה הזאת נטועה בדאגה למעמד ארצות הברית באזור ובמטרה לקדם יציבות ואינטגרציה גם לאור ההתחרות עם סין ורוסיה - ולכן הדחף לשתף פעולה עם ישראל וראש ממשלתה חזק מתמיד”.