את יום כיפור, היום הקדוש והשקט ביותר בתולדות העם היהודי והישראלי, העברתי כרגיל ללא שימוש בחשמל, בטלפון שעובד שעות נוספות, ובמקרר כמובן. מסיבות ברורות. על הדרך, מודה שהצלחתי ליהנות קצת מהקדשת הזמן לקריאה ולשיחות חולין, בהתחשב בעובדה שישנתי 14 שעות מתוך כל ה־25. אז הצום נגמר, סיימתי אותו בעוגיית אוריאו ובקפה מורתח בפינג'ן, ולאחר כחצי שעה של איפוס פתחתי את הטלוויזיה. חשכו עיניי.
התברר שכבר ביום ראשון, מחו מפגינים נגד תפילה בהפרדה מגדרית שהתארגנה בכיכר דיזנגוף בתל אביב, בחסות עמותת ראש יהודי שדעותיה הקיצוניות ידועות. דעות על נשים, על חברי קהילת הלהט"ב, על היכולת להיות שלנו לחיות יחד במדינה יהודית בדיוק באותה רמה בה היא דמוקרטית. פשוט לא הצלחתי להאמין שאפילו בעת בה כל אחד מאיתנו רוצה להיות בשקט עם עצמו ומשפחתו, הצלחנו לריב, ועוד לספק מגוון תמונות עשיר לאלו המייחלים שנמשיך להתקוטט בינינו. פייר, אני מאוכזבת.
עד לרגע בו אני כותבת שורות אלה, אני מגדירה את עצמי כאדם חילוני, ומקפידה לבחור מהדת את הדברים שאני מתחברת אליהם. וברור מאליו שמעטים מאוד, אם בכלל, תומכים במה שחברי ראש יהודי מייצגים בגאון. אחרי שאמרתי את זה, אני חושבת שרצוי היה, ולו רק ליום אחד, להתעלם מהניסיון הזה להתפלל גברים ונשים בנפרד. ואפילו ליצור רחבה מעורבת ממש לצד זו שהופרדה. העיקר להימנע ממה שראינו.
עלות, תועלת
נכון, הפרדה בין גברים ונשים שייכת לימים אחרים, שכבר לא רלוונטיים בישראל, ובטח שלא בתל אביב. אסור להדיר נשים משום מרחב ציבורי, כדי שאף אחד מאיתנו לעולם לא ירגיש כמו אופציה ב'. אבל, וזה אבל גדול, האם היה שווה לשפוך עוד דלק למדורה הרוחשת מאליה, במקום לנסות יחד רק לרגע? האם היה שווה להתכתש ביום שלא אמורים לשמוע בו כלום חוץ מרעש של אופניים וצהלות של ילדים, כדי שלמחרת יגדיר רה"מ את המוחים בצמד המילים 'מפגיני שמאל'? אני לא בטוחה.
מוטב היה למנוע את ההתגוללות העשרת אלפים של הקואליציה נגד האופוזיציה, את הפניית האצבע המאשימה למתנגדי הרפורמה המשפטית הסופגים חדשות לבקרים מכה קשה למוניטין, ופשוט לעשות את הכל ביחד. ביחד, ולחוד, אבל ביחד. מבלי שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר יחליט לערוך תפילת התרסה כמה ימים אחרי, שהייתה הופכת גם היא לזירת קרב לולא בוטלה.
חשוב לזכור: ראש יהודי לא צריכה ללמד יהדות מהי. היהדות לא מדירה גברים, וגם לא נשים, ובטח שלא אנשים הנמצאים במקום אחר על הספקטרום המגדרי. הדת חרטה על דגלה את כל המשפטים שוודאי כבר שמענו, שמסבירים שעלינו לאהוב את רעינו כמו את עצמנו. על כל המשתמע מכך. ביהדות יש צדדים נהדרים שלא קוראים להפריד, אלא לחבר, ויש מספיק אנשים נפלאים דתיים ממני במלוא מובן המילה, שמוכיחים לי כמה המדירים, המוחלטים, החד משמעיים, עושים את ההפך גם למי שרוצה להרגיש חיבור, גם אם רק בשבתות ובחגים.
למרות כל זה, וחרף התנגדותי העזה לאתוס שהביאה איתה העמותה לתל אביב ובכלל, את התפילה הזו היה צריך להשאיר כמו שהיא. ברגע שיום כיפור, בדיוק כמו צה"ל ושירות המילואים, הופכים לראשונה לקרדום לחפור בו, בלי אף רגע של חסד, קשה מאוד לראות אותנו ממשיכים יחד. אז כן, כדאי היה להבליג. רק הפעם. בידיעה שבפעם הבאה ידאגו כל המעורבים להביא יהדות אחרת, את זו המחברת בין כולם, לא משנה מה המגדר שכתוב בתעודת הזהות. ולא – המפרידים רק יתחזקו, ואת החשבון נשלם כולנו בבת אחת, בלי תשלומים.