מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של גל טרור מתגבר מזה זמן, אך עדיין מתחת לסף המלחמה. הסיכולים והפעילות המבצעית לא עומדים בקצב ההתרעות (200 ביום, מטורף) והפיגועים בגזרות השונות. בעיצומה של מערכה רב־זירתית, צה"ל פועל בתבונה רבה ומתמודד במערכה מורכבת, נפיצה ובעלת פוטנציאל התלקחות מיידית באחת מהזירות או בכולן יחד. כל אירוע קטן יכול לצאת משליטה ולהוביל למערכה כוללת.

אירועים אלה אינם מקריים ונראים מתואמים ומתוזמנים, בין היתר עם איראן. צה"ל מתנהל נכון כדי לא להיגרר למערכה כוללת, אולם הם מושפעים מתהליכים גלובליים, אזוריים ופנימיים וניתן להציגם כארבעה וקטורים הפועלים על ישראל ומקרבים את האפשרות למלחמה:
הווקטור הבינלאומי מתייחס לפעילות ואירועים של המעצמות ומדינות נוספות המשפיעים על השחקנים המרכזיים באזורנו. מצד אחד, התקרבות “ציר הרשע" (רוסיה, איראן, סין וקוריאה הצפונית) מאפשרת לאיראן להתקדם בסוגיית הגרעין ולחולל טרור ואי־יציבות. ומנגד תהליך השלום עם סעודיה (שלא ברור אם יגיע לסיומו) הוא אירוע דרמטי בעל השלכות עולמיות ואזוריות, אך גם מדרבן פעילות עוינת של גורמים רבים לשיבושו ולפגיעה בישראל.

הווקטור הביטחוני מתייחס לאיומים והפעילויות של ארגוני הטרור. התגברות האיומים והפעילות העוינת נובעות הן מהווקטור הראשון והן מהמתרחש אצלנו (וקטור מספר 3). לשיטתם, ישראל נחלשה בשנה האחרונה ונפתח חלון הזדמנויות למימוש חלומות ישנים־חדשים שלהם.

בזירה הצפונית, נסראללה משנה כיוון בעקבות אירוע המל"טים לאסדת כריש (יולי 22) ועובר מזהירות ליהירות והתרסה, לוקח סיכונים ויוצא לסדרה של אירועים קשים; גזרת יהודה ושומרון בוערת תקופה ארוכה. הרשות הפלסטינית מתקשה/לא יכולה/לא רוצה להתמודד עם המציאות ונערכת ליום שאחרי אבו מאזן ונראה שהמבצעים הכירורגיים מיצו את עצמם; עזה הקפידה להישאר מחוץ למעגלי האלימות, אולם בימים האחרונים משנה כיוון על ידי הפרות סדר קשות בגבול.

הווקטור הפנים ישראלי־יהודי מתייחס לכלל הפעילויות סביב הרפורמה המשפטית/הפיכה משטרית והמחאה הבלתי נגמרת, והחמור בעיניי - הכנסת צה״ל לוויכוח הפוליטי שהביאה לפגיעה קשה בביטחון ישראל ובצה"ל עצמו.

הווקטור הפנים ישראלי־ערביי ישראל מתייחס לפשיעה ולבעיות המשילות בנגב ובגליל. כמויות אמצעי הלחימה במגזר מטורפות ולכולם ברור שהפעילות הזו תופנה מתישהו במלוא עוצמתה לכיוון ישראל.

בימים אלה עם ישראל מציין 50 שנים למלחמת יום הכיפורים ואי אפשר שלא להתייחס לשלושה לקחים מאז שמאוד רלוונטיים גם היום. ראשית, שאלת היוזמה ומכה מקדימה - סוגיה המחייבת מחשבה עמוקה; שנית, על כולם מוסכם שהרוח היא זו שניצחה את המלחמה. דווקא לנוכח המציאות ראוי שנעסוק בה יותר; ולבסוף, אחת המסקנות של ועדת אגרנט הייתה להגדיל את יחידות צבא היבשה. מבלי להיכנס לפרטים ומספרים, בשנים האחרונות צה"ל פועל בתהליך הפוך. האם הסד"כ ביבשה מתאים למלחמה רב־זירתית גדולה? כידוע, במזרח התיכון אין מקום לחלשים. השפה כאן היא כוח והמבחן בסופו של דבר הוא במעשים ולא בדיבורים. 

הכותב הוא מפקד חטיבת חרמון לשעבר וחבר תנועת הביטחוניסטים