כבר ביממה הראשונה למלחמה, כשמשרדי הממשלה גמגמו, הפכו כל כיכר מרכזית בערים, כל בית ספר וכל אולם לתורי ענק לתרומות דם ולמרכזים לאיסוף ציוד. חמ"לים אזרחיים לאיתור נעדרים נפתחו עוד ביום שבת ומאז עובדים סביב השעון. משרדי פרסום ויוצרי קולנוע החלו לצאת בהסברה עבור מדינת ישראל, כשהמשרד האמון על כך טרם יצא בקמפיין רשמי. מערך מתנדבים שלם הוקם לטובת הבאת אוכל למשפחות הפצועים, למפוני העוטף ולחיילים בשטח. נפתח מערך שלם לפעילויות לילדים והופעות של אומנים.
מהשם הראשון שהותר לפרסום וקיום ההלוויות, הוקם מערך מתנדבים נוסף שתפקידו להגיע ולהשלים מניין. עוד רשת הוקמה כדי להסיע חיילים להלוויות חבריהם. מטפלים נשלחים בהתנדבות לבתים עבור מי שרק צריך. חמ"ל עם עשרות מתנדבים הוקם למען שורדי השואה, וכך גם למען הלומי קרב ופגועי נפש.
המראות מהעורף הישראלי הם סיבת היות העם היהודי עם הנצח. החברה האזרחית כולה הפכה למנוע המחולק לצוותים, אשר יחד מתמודדים עם האסון. כמו מפעל מאורגן, יש מי שמכין, יש מי שאורז, יש מי שמשנע. הודעה בודדה שנשלחת בקבוצת ועד בית מתורגמת תוך פחות משעה לעשרות מכוניות שפורקות ציוד לילדים מהעוטף. טלפון מחייל שמספר לחברו כי אין להם מספיק אוכל הופך למשאית קירור שמובילה אספקה לארבע מאות חיילים.
אולי זהו כוחה של קהילה שנותרה לדאוג לעצמה במשך דורות. ואולי הפכנו לגטו רחב שוב, אך הפעם בתוך מדינתנו. בינתיים, הציבור מתפלל בכל פינת רחובות, בכל חיבוק עם אדם זר במשימה למען האחר, למען חזרתם של השבויים והנעדרים ולמען כוחות הביטחון והמשטרה שעושים ימים כלילות כדי להגן עלינו. אשרי העם שאלו בניו ובנותיו.