נתחיל מהסוף. כשם שראש הממשלה מינה את תא"ל במיל, גל הירש, לטפל בנושא הנעדרים והחטופים, כך יש למנות אדם שיעמוד בראש רשות ההסברה. לא מדובר על תחליף למשרד ההסברה הכושל, ולא מקבילה למערך ההסברה הלאומי, שכידוע המנדט שלו תחום לצרכי פנים. מדובר על רשות הסברה שתפקידה להילחם על דעת הקהל העולמית, להיות נוכחת בכל הכוח על המגרש התקשורתי שם, כפי שכולנו יודעים, תעשיית השקר של אויבינו חוגגת. רשות ההסברה תעלה על המגרש, תשתף פעולה עם ידידנו ושותפנו ותילחם בכל הכוח באויבינו. בעולם הווירטואלי שבו אנו חיים נוכחות כזו נחוצה למען השגת ניצחון. כשם שכל לוחם שעתיד להיכנס לרצועת עזה מצויד בנשק ושכפ"צ, כך גם מדינת ישראל חייבת להיות מצוידת בשכפ"צ תדמיתי-הסברתי אל מול 'הפצצות ומטעני הצד' תדמיתיים-הסברתיים שאויבינו הרבים בעולם מניחים לפתחנו. גם אם מדובר במאבק כמעט חסר סיכוי חובה עלינו לעלות על המגרש ולגרום לצד השני להבין שנגמרו הימים שבהם הוא שיחק מול שער ריק. 

מדינת ישראל נכנסת ממש בימים אלה לשבועות הקריטיים ביותר הן בלוחמה בשדה הקרב והן במלחמה במגרש הדיפלומטי-הסברתי. ניסיון העבר מלמד שניצחון בשדה הקרב מושג בראש וראשונה בידי החיילים והמפקדים בשטח מול האויב, אבל גם באולפני הטלוויזיה, רשתות חברתיות ומול מובילי דעה, מעצבי דעת קהל ומקבלי ההחלטות. כולנו עוד זוכרים את מבצע 'חומת מגן' (2002) שנחשב להצלחה צבאית גדולה, לצד הצלחה צבאית זו בשדה הדיפלומטי-הסברתי ספגנו מהלומות קשות ובראשן העלילה השקרית על 'טבח בג'נין', שהביא להקמת ועדת חקירה של האו"ם ודו"חות של ארגוני זכויות אדם (שבאיחור רב זיכו את ישראל וקבעו נחרצות שלא היה טבח, אך בתודעה העולמית ישראל הואשמה כמי שביצעה טבח. הסרט השקרי 'ג'נין ג'נין' של מוחמד בכרי תרם לעלילת דם זו שרדפה את מדינת ישראל שנים קדימה).

מאז עברנו עוד כמה סבבי אלימות מול עזה והפלשתינים וספגנו מהלומות תדמיתיות קשות ושקריות, המוכרת ביותר הייתה בדמות דו"ח גולדסטון שהאשים את ישראל בביצוע פשעים נגד האנושות במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'. כל ועדות החקירה והדו"חות הללו לא נולדו יש מאין.  הן התבשלו באולפני הטלוויזיה, בתקשורת ובקרב מעצבי דעת קהל. ולכן, כדי להקדים תרופה למכה, תרתי משמע, חובתנו להקים מיד רשות הסברה שבראשה יעמוד אישיות בעלת פרופיל מוכר ובעלת ניסיון שתוביל את המלחמה התדמיתית-הסברתית של ישראל בעולם. אחד המועמדים המתאימים להוביל את ההסברה הישראלית בעת מלחמה הוא ח"כ דני דנון ששימש עד לא מכבר כשגריר ישראל באו"ם. האיש בעל ניסיון עשיר במאבקים דיפלומטיים-הסברתיים מהסוג הזה על הבמות הכי קשות והכי עוינות שאנו מכירים – באו"ם. 

הריטואל צפוי וקבוע. בימים הראשונים שאחרי התקפת הטרור העולם הדמוקרטי רובו ככולו עומד לצידנו. מחאות חריפות נגד הפלשתינים בכלל והחמאס או כל ארגון טרור אחר. איומים בסנקציות. הצעות סיוע לישראל. ביקורים של אח"מים. הודעות תמיכה והשתתפות כנה בצער, כל החבילה קומפלט. ואז אט אט, כמעט בלי משים מדינה אחר מדינה, ארגון תקשורת אחר ארגון תקשורת מתחילים למתוח ביקורת. תחילה הסגנון הוא ענייני ונקודתי. קריאה לסיום האלימות מלווה בבקשה להעברת סיוע ל'פלשתינים התמימים'. ומהר מאוד הביקורת הופכת לפרועה, חסרת פרופורציות לעיתים אנטישמית ממש. ומדינת ישראל נכנסת לעמדת המתגונן. במקביל ללחימה אנחנו מסבירים את מעשינו, כמובן ללא הואיל.

מקבלי ההחלטות מקיימים מרתונים של פגישות ושיחות עם ראשי מדינות כדי להסביר ולהבהיר, אבל זה תמיד מעט מדי ומאוחר מדי. העולם רואה את המאבק שלנו מול הפלשתינים כמאבק של דוד (הפלשתינים) בגוליית (אנחנו). אין כל סיכוי לזכות באהדה הציבורית שתתבטא בהחלטות מדיניות באו"ם או במקומות אחרים. וכל זה מבלי שדיברנו על 'תקלה מבצעית' שמנוצלת על ידי האויב הפלשתיני ושקריו, בדיוק כפי שניסו, ללא ההצלחה, עם האשמת ישראל בהפצצת בית החולים בעזה.

הפעם, כך הצהירו בצדק כל מקבלי ההחלטות בישראל מדובר 'במשהו אחר'. לא עוד סבב מקומי ונקודתי. הפעם הפוגרום שביצע החמאס הוא בקנה מידה תנכ"י. כמות המחבלים שהשתתפו בפוגרום, כאלפיים במספר, עוצמת ההתקפה, כמות הנרצחים מעל אלף שלוש מאות. כיבוש חבל ארץ שלם על יישוביו ומחנות צה"ל וחטיפת כמאתיים מאזרחנו שהוכנסו לעזה בעל כורחם ביניהם תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וגם חיילים. תוצאות הפוגרום של ה-7 באוקטובר טלטל את החברה הישראלית.

הפעם, בניגוד לסבבים הקודמים, גם מדינות העולם הדמוקרטי זועזעו מהתמונות והסרטונים. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נאם נאום 'ציוני' ומחבק. הוא החליט על שליחת שתי נושאות מטוסים לאיזורנו, קיים שורה של שיחות טלפון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו והגיע לביקור בזק בישראל. העולם כולו מבין שהפעם מדובר במשהו אחר. בניגוד לסבבים הקדומים, צה"ל גייס כארבע מאות אלף חיילים. חיל האוויר מפציץ את רצועת עזה סביב השעון. ובפעם הראשונה ישראל החליטה לנתק את החשמל, מים ודלק מהרצועה. במקביל הגבול הצפוני רותח בשל איומים של החיזבאללה, כשאיראן נושפת מאחור. המערכת הבינלאומית כולה נמצאת על הקצה. כל זה ביחס לשדה הקרב בשטח, במישור הדיפלומטי-הסברתי ישראל הצליחה בפעם הראשונה להביך את החמאס בכך שהשוותה את החמאס לדאע"ש, ארגון שמגלם עבור מדינות המערב את הרוע המזוקק. ההצלחה נבעה מהמספרים הבלתי נתפסים של נרצחים ופצועים.

טוב עשה דובר צה"ל כשהכניס תקשורת זרה לחלק מהקיבוצים כדי שיראו ממקור ראשון את הזוועות וידווחו לעולם את מה שראו. ואכן, תמונות הזוועה והסרטונים הקשים עשו את שלהם. הכעס והזעם התפרצו נגד החמאס. אבל, ותמיד יש אבל, ככל שהימים חלפו והתקפות חיל האוויר יתגברו והנזק ברצועת עזה יגדל המטוטלת תתחיל לנוע שוב נגדנו. וכאן, בדיוק בנקודה זו יש תפקיד חשוב וחיוני להסברה ולדיפלומטיה הישראלית. גודל הזוועה הביא את רובו המוחלט והחשוב של העולם היהודי להתאחד עם כאבנו ולרצות לסייע לנו בכל דרך שניתן.

רשות ההסברה היא זו שחייבת לקדם שיתוף פעולה הדוק עם הקהילות היהודיות בעולם. יש לנצל את האנרגיות החיוביות לקיום עצרות ענק ביום השלושים לביצוע הזוועות. יש להביא את מנהיגי יהדות התפוצות לארץ לביקור הזדהות מיוחדת עם מדינת ישראל. יש לארגן משלחות של קהילות שאוהדות ותומכות בישראל דוגמת הקהילה האוונגליסטית. יש עוד מלאכה רבה בפנינו וכלים רבים שניתן להשתמש בהם כדי לעלות על המגרש ההסברתי-תדמיתי וגם בתחום זה להחזיר מלחמה שערה. כמדינה עצמאית, ריבונות זאת זכותנו וחובתנו. אנחנו בטוחים בצדקת מאבקנו ועמדתנו וחובתנו ללחוץ על העולם כולו שיבין מי הטובים ומי הרעים. עלינו להתייצב  בפני העולם הרחב לא כמסכנים וכקורבנות אלא כמדינה חזקה, מוסרית, צודקת, תורמת ושוחרת שלום שנאבקת על חיי תושביה. מדינה שלעולם לא תוותר על אמונתה ודרכה, ונלחמת לא רק למען ביטחונה וביטחון אזרחיה אלא נמצאת בחזית המאבק למען ביטחון העולם הדמוקרטי החופשי. 

הכותב שימש בעבר כקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו