הצופרים מייללים, על המקלט ננעלת דלת הפלדה. זה היום החמישי למלחמה, ואלה שלנו מחבקת את הקטנים, מצמידה אותם חזק לחזה. “הנינים שלכם", היא מנסה לרומם את רוחנו, בילאל ודור, ערבי ויהודי.
ישראל של סתיו 2023 היא מדינה עם כדור בעורף. גם ביום כיפור נהרגנו, אבל היינו קשי עורף. תינוקות לא נערפו בבתיהם, קשישים הגיעו לתה של שחרית ולא לעזה. כך כתב חברי פרופ' עמיקם נחמני בשעות הראשונות לגיהינום: “ממלחמת השחרור לא ראינו מחזות כאלה: צבא ערבי כובש יישוב יהודי, לוקח מתיישבים בשבי. מדהים". אבל הזוועה במלוא עוצמתה חייבה צלילה לעבר רחוק יותר. לא ניצנים (הקיבוץ שכבשו המצרים במלחמת הקוממיות) אלא קישינב.
במלחמת יום הכיפורים איבד בית השיטה 11 מבניו. במלחמת שמחת תורה נטבחו בבארי 108, כעשירית ממספר התושבים. בין הקטבים המדממים האלה הקיבוצים היו נתונים למתקפה מבית. זה התחיל בכתבה ששידרה הטלוויזיה הישראלית על היחסים בין קריית שמונה לקיבוצי הסביבה. אחד החברים במנרה התראיין כשהוא טובל בבריכה. ראש הממשלה מנחם בגין דרך את קשתו וירה חץ ללב המטרה: “אתם ראיתם את האיש הזה בקיבוץ שיושב לו ככה בבריכת השחייה, כאילו ראיתם איזה מיליונר אמריקני, והוא מדבר במידה רבה של זלזול, אני ישבתי באותה בריכה?".
שבנו ממלחמת יום הכיפורים בחיוך ובדמע. לאחר המחיר הנורא זיהינו תקופה חדשה בפתח. הותנע שיח, הבטיחו יונה והיא התחילה להתעופף. מהר מדי שבה לשובך. כרגע, כשרשימת המוות מתארכת מדי יום, חיילי צה"ל הם שמקנים אמונה בניצחון. לצדם תנועה אזרחית מרהיבה קמה מן האפר. אנשים טובים מכל הספקטרום הישראלי מחליפים ממשל לא קיים. מסיעים, משוחחים, אורזים, מעוררים תקווה שפעם נחיה בשלום. כמו בילאל ודור של נכדתי אלה.
התרעות פיקוד העורף