התקשורת מנהלת שתי מערכות: מול חמאס ומול נתניהו

כך למשל, היא דורשת במפגיע מהציבור להזיז הצדה כל עניין אחר, כל שיקול שאינו ממוקד בלעדית במלחמת המצווה שבה כולנו נתונים. פחות מכל היא מגלה סובלנות כלפי מי שאפילו חושב פוליטיקה. כל אזכור פוליטי הוא טריפה גמורה, למעט חריג אחד: דיון בדרכים ובעיתוי לסילוקו מההגה של הקברניט, המנסה לנווט את ספינת ישראל לחוף מבטחים.

השאלות הללו מתוזמרות בקפידה ובהתמדה כחלק ממאמץ אסטרטגי של הברסלרים ו"אחים לנשק", באמצעות הפרוקסים שלהם שמול המצלמות והמקלדות. ההחלטה היא לנהל שתי מערכות ביחד. האחת, מערכה מול האויב תחת הנהגת נתניהו בשיתוף בני גנץ ואם ניתן גם יאיר לפיד, ולצדה במקביל, מערכה שנייה המורכבת מטפטופים בלתי פוסקים המכרסמים בלגיטימיות של מנהיגות נתניהו, כדי להכשיר בעיני דעת הקהל את החלפתו למחרת המלחמה, אפילו אם תסתיים בהצלחה גדולה בזכות מנהיגותו.

שכחו שצ'רצ'יל הוחלף

האירוע הפוליטי האמיתי שמפעיל את בלוטות הריר של שונאי נתניהו ושממנו שואבים עידוד כל אלה שהפלת נתניהו היא לדידם מעל לכל, הוא דווקא ההפתעה הפוליטית הגדולה בהיסטוריה שהתחוללה באנגליה למחרת הניצחון על גרמניה. בבחירות שהתקיימו לאחר המלחמה הביס ראש הלייבור האפרורי קלמנט אטלי את צ'רצ'יל עטור תהילת הניצחון. הבחירות בבריטניה נערכו בעיצומה של ועידת הפסגה בפוטסדאם.

אבל במקביל, ניצל את שליטתו במערכות הפנים כדי לשטוף את מוחות הציבור במנטרה: צ'רצ'יל הוא הדגול במנהיגי תבל, שהציל את אנגליה והעולם מציפורני היטלר והנאצים, הוא דוד המלך שניצח את הפלישתים. אבל אנגליה של השלום זקוקה לשלמה המלך. היא זקוקה לשיקום ולא למלחמות נוספות מול ברה"מ. ומי הוא זה ואי זה הוא המתאים ביותר לשיקום בריטניה? אטלי, כמובן.

המסע התקשורתי הזה הצליח מעל למשוער. העולם הנדהם, שציפה לניצחון בהליכה של המנצח הגדול של המלחמה, מצא את עצמו מתבונן במכונית ריקה שהגיעה למעון ראש הממשלה בדאונינג סטריט 10, וממנה הגיח קלמנט אטלי.

באו עם גיליוטינה

מלחמת הטפטופים נגד נתניהו נעשית בתחכום. בערוצי התקשורת גומרים את ההלל על לקיחת האחריות של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום, מפקד האוגדה וראש השב"כ ומפנים אצבע שואלת כלפי נתניהו. "שרק ייקח אחריות" – הם אומרים – "הוא ראש המדינה וזה הרי קרה במשמרת שלו". מדוע אינו נוהג כמוהם? זו טענה מקוממת וערמומית, המערבבת בצורה דמגוגית מין בשאינו מינו.

נטילת האחריות של כל מכובדי זרועות הביטחון אינה קשורה להתנהלות הכוללת עד ה־6 באוקטובר. היא אינה נוגעת ישירות לקונספציה, לחוסר המוכנות, להתעלמות מאימוני חמאס, להכנסת העובדים, להעברת הכספים לחמאס וכיו"ב. כל אלה ייבדקו לאחר המלחמה, ומי שנהג בחוסר סבירות - ישלם. נתניהו יעמוד אז אל מול שאלות קשות מאוד, ויחד עמו גם המצטרפים החדשים לקבינט.

נטילת האחריות של הרמטכ"ל וחבריו בשבוע שעבר לא נבעה מהכשל הכללי, אלא הייתה קשורה לאקדח מעשן, שלנתניהו אין בו לא חלק ולא נחלה. מדובר בהתייעצות באישון ליל שבת ובהתייעצות נוספת לפנות בוקר שקיימו ראשי זרועות הביטחון עקב מידע מדאיג ובעל משקל מספיק לכינוס התייעצות לילית. בשום שלב בהתייעצות לא מצאו לנכון משתתפי שיחות הוועידה להעיר את ראש הממשלה ולעדכן אותו ואת שר הביטחון. בהכירם את נתניהו ואופיו הזהיר, הם חששו שהוא ידרוש לנקוט שורה של צעדי מנע מיידיים, שיתגלו בדיעבד כלא נחוצים, והם יספגו את הביקורת.

אבל כתבים ופרשנים שבמשך שנים ארוכות כל מעייניהם נתונים להכפשת נתניהו, הרשעת נתניהו, הבצרת נתניהו והדחת נתניהו – לא מסוגלים להרפות. עכשיו הם ממוקדים בניסיון להפעיל עליו מנופים פסיכולוגיים כדי שיתנדב וישים את ראשו על הגיליוטינה במו עצמו וייטול אחריות על מה שלא ידע, ובכוונת מכוון לא עודכן לגביו בזמן.

לגבי הקונספציה, הכספים לחמאס, הסבבים החוזרים ונשנים, גישת ה"הפרד ומשול" בין הרשות הפלסטינית לבין רצועת עזה – כל אלו יצטרכו לעבור תחקיר משמעותי. אבל עוד לפני התחקיר אני מצפה מכל הפרשנים והכתבים – שיתייצבו באולפנים ויגידו ביושר: לו נתניהו היה בוחר לבטל את אוסלו, למוטט את חמאס ולכבוש מחדש (או יותר נכון לשחרר מחדש) את עזה – האם היה לו גיבוי תקשורתי, ציבורי או צבאי לכך?