וכן, היום שאחרי בהחלט מצליח להאיר בנקודה קטנה את הימים החשוכים שאנו חווים כאן, עם הרבה נשימות ואסקפיזם ככל הניתן. אפשר להגיד זאת בריש גלי: החברה הישראלית מתגלה בשיא תפארתה, בלי שום מתק שפתיים או רטוריקה השמורה לטקסי משואות. ההתגייסות הזו של כולם, הבחירה לפתוח חמ"לים אזרחיים, לשנע אוכל חם לחיילים כאילו נפתח מתחרה לוולט חינם אין כסף, בגדים, ציוד צבאי, מכתבים מרגשים, ואפילו מטענים ניידים כדי לעדכן את המשפחות בבית, בלתי נתפסת.
מפוני עוטף עזה ודרום הארץ שאיבדו את הכל, ולקחו עמם רק את הזיכרונות והזוועות שלצערנו ראו בעיניהם, נמצאים עכשיו במקום בטוח. עם כמה שקשה להרגיש בטוחים בתום שעות מייסרות של המתנה להצלה. זמרים, שחקנים, כדורגלנים ומה לא, מסתובבים ברחבי הארץ ומנסים לעשות קצת טוב לפצועים, למשפחות שלהם, לכל אלה שחייהם השתנו לבלי היכר. אחים לנשק, תנועת הקצינים שסומנה מיד כסמן שמאלי על ידי לא מעט ישראלים, מנצלת את היכולות הטכניות הבלתי נדלות לאיתור נעדרים והצלבת נתונים. אנשי תוכן נפלאים מייצגים את המדינה בעולם, ומבהירים לכל מאן דהוא מה נעשה לנו.
"בלב שלי יש חור, שאי אפשר לסגור", אמר דודו טסה באחד משיריו הנודעים ביותר. החור הזה, שיש לכולנו בלב מהשבת השחורה של השבעה באוקטובר, לחלוטין לא ניתן לאיחוי, לפחות לא עכשיו. אבל אני מסתכלת על העם הזה, על כמויות הסיוע האימתניות, הרוח ההתנדבותית והאהבה שלנו האחד כלפי השני, וזה ללא ספק נותן תקווה לכך שאנחנו, כמדינה, כעם, נהיה חברים שוב. נשכח מהימים הנוראים שפילגו אותנו, ונתנו לנו תחושת זרות במקום שהוא הכי בבית בעולם. עלינו להיאחז בכך, לדעת שהמלחמה אולי תהיה ארוכה, אבל בסופה יש אותנו, ידידי נפש כמו שהיינו פעם. לפני הרפורמה, לפני הקרבות התקשורתיים, לפני שידענו כמה אנחנו יכולים לאבד ביום אחד גורלי. ובסוף נגיע לשם. עד אז לנשום עמוק, ולהמשיך להסב לעצמנו גאווה. זאת התרופה לחור.
התרעות פיקוד העורף