כולם מדברים על קריסת הקונספציה הביטחונית בת החמש בגבול עזה. אך מה שבאמת קרס לעיננו ב-7 לאוקטובר 2023 הייתה קונספציה בת 55 והיא גדולה בהרבה.
על אף הביקורת: מעבר רפיח נפתח; התקיפות ברצועה נמשכות | היום ה-15
ביידן טוען: זו הסיבה שהובילה את חמאס לבצע את הטבח בדרום הארץ
ב-26 ליולי זמן קצר לאחר הניצחון המפואר במלחמת ששת הימים של 1967 הגיש יגאל אלון, אחד מהאסטרטגים והמנהיגים הצבאיים הגדולים והדגולים ביותר שקמו לתנועה הציונית ולמדינת ישראל, האיש שפיקד על הפלמ"ח במלחמת העצמאות, כמו על והמבצעים לכיבוש הגליל, לוד ורמלה, וכל הנגב עד אילת, מכתב לממשלת ישראל.
במסמך אשר יכונה מאז תוכנית אלון, הוצע כי גבולה המזרחי של מדינת ישראל יעבור בנהר הירדן, ולישראל יסופחו בקעת הירדן וחלקם המזרחי של הרי יהודה ושומרון, שהיו מיושבים בדלילות. אך במקביל רובם המוחלט של שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה יינתנו לתושבים הערבים של האזור, אשר יוכלו לבחור אם לכונן בהם ישות עצמאית או להצטרף מחדש לירדן. מטרתה המוצהרת של התוכנית הייתה פשוטה, לשמר את הביטחון שהקנו הגבולות החדשים אך בד בבד לשחרר את ישראל מעולם של הפלסטינאים שבשטחים, אז בסה"כ כ-1.1 מיליון במספר (כ-400 אלף ברצועת עזה וכ-700 אלף בשטחי הגדה המערבית). בפועל הכירה התוכנית בישות הנקראת "תושבי השטחים" ובצורך לשתף אותם בהחלטות המשמעותיות לגבי עתידם ועתיד הארץ הזו.
ממשלת לוי אשכול מעולם לא קיימה דיון רשמי בתוכנית, ולא נערכה כל הצבעה לגביה. זאת נוכח התנגדות נמרצת של חברים מרכזיים בממשלה בראשם משה דיין שנישא על כפיים לאחר מלחמת ששת הימים. גם התנגדו מפלגות המפד"ל (נציגת הדתיים-לאומיים) וכן וגח"ל בראשות מנחם בגין, אשר לא הסכימו לכל הצעה שמשמעות נסיגה מרעיון ארץ ישראל השלמה. רעיון אשר הלך והתפשט גם בין דמויות מרכזיות בתנועת העבודה. אלו הקימו בסוף 1967 את התנועה למען ארץ ישראל השלמה עליה נמנו אישים כמו הסופר משה שמיר, נתן אלתרמן, בני מרשק, יצחק טבנקין, איסר הראל, ואברהם יפה, רק למנות אחדים. תוכנית אלון אומנם לא אושרה ע"י הממשלה אך היא הוותה למעשה את המפה להקמתם של כמעט כל היישובים שהוקמו בשטחים שנכבשו ב-1967 ע"י ממשלות מפלגת העבודה עד נפילתה ב-1977.
הדברים קיבלו תפנית איסארטגית לאחר מלחמת יום הכיפורים. בתחילת 1974 התאספו בכפר עציון בוגרי ישיבת מרכז הרב ובכירי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, בכינויו הרצ"י, ראש הישיבה ובנו של הראי"ה, הרב אברהם קוק. בין המתכנסים היו הרב דרוקמן וחנן פורת. במפגש הוקמה תנועה חדשה בשם גוש אמונים, אשר שתשנה את חיי יושבי הארץ הזו מאז ולעולם.
התנועה חרטה על דיגלה למלא את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ביישובים, כביטוי מעשי לדברי הרצ"י כי "לא רק שאין נסיגות מקילומטרים של ארץ ישראל, חלילה, אלא להיפך, נוסיף כיבושים ושחרורים". מטרת הגוש היתה "להביא להתעוררות גדולה בעם ישראל, למען הגשמת החזון הציוני במלוא היקפו… ותכליתו גאולה שלמה לעם ישראל ולעולם כולו". מייסדי הגוש חשו כי "עתידה של מדינת ישראל כולה נישא על כתפי הציונות הדתית ...החרדים יישארו כמובן יהודים, אבל אין להם יכולת לקיים מדינה, והנוסחה החילונית פשוט לא עובדת…".
מעת הקמתה ועד 1977 נאבקה התנועה עם הממשלה על העלאה והקמה של מספר נקודות ישוב בלב השומרון, אך עם עליית הליכוד לשלטון ב 1977 שוחרר הרסן, והשטחים הוצפו במתנחלים. עד 1977 התגוררו ב-32 התנחלויות, קרוב למחציתן בצפון סיני, וכמעט כולן בשטחי תוכנית אלון, כ-1900 איש. עד ל 1986 גדל מספרם של אלו ל-110 ובהם כ-50,000 תושבים. בסוף 1993 הגיע מספר המתנחלים לכ-115,600, ועד ספטמבר 2023 הגיעו מספר ההתנחלויות והמאחזים אל כ-300 ומספר המתנחלים בכל רחבי הגדה (ללא ירושלים) לכ-465,000.
ההתנחלויות פרחו אך הפלסטינים לא נעלמו, והם חזרו שוב במהלך הסכם השלום עם מצרים. לדרישת הנשיא סאדאת הציע ישראל לפתור את הבעיה באמצעות מה שכונה "תוכנית האוטונומיה". אך זו מעולם לא הגיע אפילו כדי הסכם, והיא הוקפאה עם קבלת חוק ירושלים ביולי 1980. רצח סאדאת ופרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 קברו אותה סופית.
ביוני 1982, כתגובה לניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון על ידי אירגון פלסטוני קיקיוני, פלשה ישראל ללבנון. המטרה המוצהרת של המבצע היתה "להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של המחבלים בלבנון". יעד שחייב כיבוש רצועה של כ-40 קילומטר בדרום לבנון. מבצע זה כונה בצה"ל אורנים הקטן. אך במגירות, הרחק מעיני הממשלה היתה תוכנית מרחיקת לכת יותר שכונתה אורנים הגדול. מטרת המלחמה איפוא היתה גירוש אש"ף מלבנון, והשלטה, בכוח כידוני צה"ל, של ממשלה נוצרית אשר תחתום עם ישראל הסכם שלום. כך קיוו הוגי התוכנית תעלם גם הבעיה הפלסטינאית. אך התוכנית השאפתנית נכשלה כשלון חרוץ. המלחמה ההיא אומנם הביאה את עראפת ומריעיו לטוניס, אך גם להתבוססות בת 18 שנה של ישראל בבוץ הלבנוני, ואגב כך להולדתו והתעצמותו של אירגון החיזבאללה.
בשנת 1987 שוב הבליח המלך חוסיין לרגע קט. שמעון פרס שר החוץ בממשלת האחדות, ליכוד-העבודה, וחוסיין מלך ירדן חתמו על הסכם לונדון. על פיו תקרא וועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ולסוגיה הפלסטינית, אשר יבוסס על חזרת ממלכת ירדן לשלוט בשטחים. רה"מ יצחק שמיר התנגד לתוכנית, וביולי 1988 לאחר שבשטחים פרצה האינתיפאדה הראשונה, הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.
עם עליית ממשלת רבין ב-1992 ניסה פרס לחדש את יוזמות השלום. והפעם בדמות הסכם אוסלו. אך ההסכם, אף שהיה נכון איסטרטגית היה מחורר וכושל ביותר טקטית. הוא התעלם מסוגיות יסוד אותם הותיר לעתיד, באמונה נאיבית כי לאחר שערפאת, רוצח מובהק ושקרן פתולוגי, יתבסס בשטח, יהיה קל יותר לפותרם. הוא גם הותיר גבול פתוח בין הישויות, מה שקרא להמשך ההסתננות מכל סוג ולכל מטרה לשטחי ישראל. לכל בר בי רב, כולל הח"מ בסיפרו, היה ברור כי מירב הסיכויים כי ההסכם עתיד להסתיים בדם ואש, כפי שאכן היה.
האינתיפאדה השניה, רצחנית להחריד, בלתי הגיונית ובלתי אנושית, ממש בצלמו ובדמותו של ערפאת, הביאה למבצע חומת מגן שריסק את תשתית הטרור בעיקר באיו"ש. היא התישה את הפלסטינים עד מאד, אך גם הכניסה את רעיון השלום להקפאה עמוקה בדעת הקהל הישראלית. הנסיון האחרון לשבור את מעגל הדמים באה בדמות תוכנית ההתנתקות החד צדדית מעזה, אשר נועדה לפנות מהרצועה כ-9,000 מתיישבים יהודים אשר רובם ככולם ישבו בלב אוכלוסייה עוינת ביותר בת מיליונים, ואשר אבטחתם עלתה בדמים מרובים.
התוכנית זכתה להתנגדות קשה מצד הימין בישראל כולל רוב חברי הליכוד, וביצועה הפך מאמץ אירגוני, פוליטי ובטחוני עצום. האם התוכנית היתה רק שלב ראשון באיסטרטגיה מרחיקת לכת יותר? לעולם לא נדע, שכן זמן קצר לאחר יישומה שקע יוזמה רה"מ שרון בתרדמת נצח.
בינתיים הבהיר בראיון לעיתון הארץ דב וויסגלס שהיה מנהל לשכת רה"מ ומקורבו: "משמעות תוכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני… כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים… בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים".
בשנת 2006 נפתח שוב חלון הזדמנויות. חיזבאללה נחלש במלחמת לבנון השניה, וערפאת עבר מין העולם. במקומו נבחר בתחילת 2005 אבו מאזן, מנהיג מתון בהרבה אשר ביקש במפורש לעלות על דרך של הסדר בלתי אלים. כך החלו בין 2006 ל-2008 שיחות ישירות בין ראש ממשלת ישראל אולמרט ליו"ר הרשות הפלסטינית. השיחות התנהלו על רקע הצהרת השניים על הכרה הדדית בפתרון שתי המדינות, וחתירה להסכם שלום באמצעות משא ומתן מידי. השיחות לא הסתיימו בהסכם אף כי היו קרובים כדי מרחק נגיעה מכך. ב-30 ביולי 2008 הודיע אולמרט על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה בעקבות החקירות שנפתחו נגדו, והמהלך כולו נעצר.
עם התפטרות אולמרט עלה לשלטון בתחילת 2009 בנימין נתניהו, וכל חלון או תקווה להליך מדיני נסגרו ונאטמו. את הניסיונות להגיע להסדר כואב החליפה מדיניות בת חמש עשרה שנים של דחיינות, התחמקות וחיזוק החמאס. איסטרטגיית השרדות העד של נתניהו בשלטון, היתה מבוססת על השיטה הישנה של לחם ושעשועים. את הלחם סיפקה מדיניות הריבית אפס וניפוח בועת האשראי, ואת השעשועים סיפקו אשליות הביטחון היחסי שנתניהו יודע לספק, ללא מאמץ הקרבה או עימות, כאילו חדלנו להיות ווילה בג'ונגל.
הכלי המרכזי להשרדותו בעשור וחצי האבודים היה המנעות מכל עימות של ממש, עם הימין והמתנחלים מחד ועם החמאס מאידך. לכך נלוותה התחמקות בכל מחיר מהכרעות קשות. את האסטרטגיה זיקק היטב נתניהו בישיבת סיעת הליכוד ב-2019: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס". ממש כאילו היו אחת ממפלגות הקואליציה שאת נאמנותם ניתן לקנות בשפע כספים יחודיים..
כך בין סבב קצר אחד למישנהו, בין הבטחה חלולה לשניה המשיכו ממשלות נתניהו לאפשר להעביר לחמאס מימון וחומרי בניה, ואף לוחמים נחושים, בדמות אלפי אסירים משוחררים. נתניהו היה תמיד חזק בדיבורים. הוא גם התגאה כי הוא צופה למרחק ומגן על ילדי ישראל. אך בפועל כל אלו היו תמיד דיבורים ריקים מתוכן. היטיבה להסביר מי שתהפוך לימים לשרה בממשלתו, גלית דיסטל-אטבריאן: "צריך לומר ביושר… נתניהו רוצה את החמאס על הרגליים והוא מוכן לשלם על כך מחיר כמעט בלתי נתפס".
עם הקמת ממשלתו האחרונה הוסר כל רסן. מפלס ההתגרויות בפלסטינים עלתה לשיאים חדשים, ויחד איתם העברת גדודים רבים להבטחת כל גחמה בשטחי השומרון. הדיבורים הרמים על "הרתעת החמאס" נמשכו, להם נלוו התעלמות וזלזול מוחלטים מכל ההתראות והאזהרות שהגיעו מכיוונים רבים, ביחס לסכנת המלחמה המתקרבת במהירות. חלק מאזהרות אלו התפרסמו שוב ושוב בתקשורת, ממש שבועות וימים ספורים לפני אוקטובר 7.
רוח המפקד, ואמונת ה"בטחון תמורת תשלומים", חילחלה כנראה גם לשטח, ובשבת אוקטובר 7 קרסה גם הקונספציה הביטחונית של הגנת העוטף. והתוצאות היו מזעזעות ומחרידות. יום כמוהו לא היה בתולדות התנועה הציונית מעולם. שחיטת יהודים, אשר להוציא בשואה, לא התרחשה מזה מאות שנים. בפרעות קישניב המפורסמות למשל, נרצחו פחות ממחצית מממספר הנרצחים בקיבוץ בארי לבדו.
עתה התפוצץ בלון נתניהו, כמו גם זה של חבריו מהעבר, שדחו כל ניסיון של ממש למצוא פתרון לשאלה הפלסטינית. רבים בישראל מקווים כי השמדת החמאס, אם בכלל אפשרית, תחזיר את חלומות הרצ"י של הימין המשיחי. רבים אחרים מאמינים כי עתה לבטח תעלם לה איכשהו הבעיה הפלסטינית. אלו גם אלו טועים טעות מרה.
הנשיא ביידן הוא אוהב ישראל גדול והזדעזעותו מהברבריות של החמאס היתה אמיתית. הוא גם הציל את ישראל השבוע. עדיף לא לדמיין אפילו מה היה מצבנו אם אוייבנו מלבנון וסוריה היו מצטרפים לחגיגת הדמים ביום ראשון בבוקר. אך שליחת נושאות המטוסים וכוח המשימה הימי הקטלני, כמו גם פריסת מטוסים בירדן, מבוססת על חישוב איסטרטגי גדול בהרבה.
כל בירות העולם, וראש בראשונה ראשית בעלות בריתה של ארה"ב, כולל טיוואן , דרום קוריאה, יפן, אוסטרליה, סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, הפיליפינים, וויאטנם, ואפילו באירופה, מסתכלים. ומבינים. אם אמריקה תזנח כעת את ישראל הנחשבת לבעלת בריתה בה הידיעה, אין מה לסמוך עליה עוד, והיא תתפס כמשענת קנה רצוץ ותו לא. אך עד כמה שביידן מזועזע החמאס, סביר מאד כי אין לו שום חשק למלחמה אמריקאית נוספת, ארוכה וממושכת והפעם נגד איראן, במיוחד לא בשנת בחירות.
ביום רביעי הנשיא ביידן הגיע לביקור באיזור. אך אין לטעות בין המפגשים המרגשים עם משפחות החטופים, והביקורים באתרים ההרוסים הוא בא לקדם יעד מדיני ברור. לארגן את כל מנופי הלחץ שיש על החמאס, כמו גם על ישראל, בכדי לסיים את המלחמה ובאופן שיהיה מספיק (בלתי) נסבל לשני הצדדים, בטרם הדברים יצאו לחלוטין מכלל שליטה.
בסופו של יום עשוי להסתבר כי נתניהו צדק, אך בהפוכה ובנסיבות איומות. החלשת החמאס או חיסולו החלקי רק יקדמו לחצים על ישראל לקידום פתרון עם הפלסטינים, אך הפעם כאשר היא חלשה מתמיד. מצויה מרחק אור מישראל של יולי 1967 שעה שיגאל אלון, כה מרחיק ראות, הציע לה דרך, בה בקושי אם בכלל, העיזה לפסוע.
הכותב הוא עורך דין בהכשרתו העוסק בטכנולוגיה מזה 30 שנה. כותב הספרים "קוקש-קודש", (על הסכם אוסלו) וקיצור תולדות הכסף (באנגלית). ומקליט הפודקאסט כאן אמריקה (KanAmerica)