"שכחו את הניגודים הפנימיים, המפרידים ביניכם. התלכדו כולכם מסביב לדגל המלחמה לחירות במולדת. נגד האויב החיצוני, למען האומה כולה!".

לו היינו קוראים לפני כחודש את המילים הללו, שנכתבו לפני כ־80 שנה בכרוז של מחתרת לח"י, היינו כפי הנראה מגלגלים את עינינו וממשיכים הלאה, או מקסימום מחייכים בנוסטלגיה מול אותם "ביטויים של פעם". חירות למולדת, דגל המלחמה - המילים הללו נראות אנכרוניסטיות ולא רלוונטיות לישראל של שנת 2023. הרי יש לנו מדינה מצליחה, מתקדמת, משגשגת, חשבנו. אומת ההייטק, אור לגויים, אפילו באירוויזיון הגענו למקום שלישי. כבר הגענו למצב שהוויכוח העיקרי בין הישראלים עסק באג'נדה משפטית ובשאלות של חוקה, מתוך תחושה שאלו הם הנושאים המאיימים על חיינו כאן. חירות, מלחמה, אויב חיצוני? לא קשור אלינו. כאן הכל טוב, הרי הבעיה הכי גדולה שלנו היא עילת הסבירות.

התחושה הזו, או שמא נאמר הבועה, החזיקה מעמד עד השבת הארורה של ה־7 באוקטובר, שבה נזכרנו מיהו האויב האמיתי שלנו (הפתעה, מסתבר שזה לא בג"ץ) ומהי המטרה המשותפת שלנו (רמז: לא לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים). אחרי שנים בהן חיינו באשליה, קיבלנו תזכורת קשה לכך שהמלחמה על חירותנו לא רק שלא הסתיימה, אלא שהיא ממש בעיצומה.

נחזור לרגע 80 שנה אחורה, לכרוז שהוזכר לעיל. מחתרת לח"י הייתה הקטנה ביותר מבין הארגונים שפעלו בארץ לפני הקמת המדינה, וגם הנועזת ביותר. היא הייתה ממוקדת דיה לזהות את האויב החיצוני של עם ישראל וחכמה דיה להבין שעל מנת לנצח את האויב יש להתלכד סביב המטרה. זה לצד זה נלחמו במחתרת נשים וגברים, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים; מלאי ניגודים פנימיים, אבל מלוכדים במלחמה למען המולדת - בדיוק כפי שנכתב בכרוז. המאבק היה קשה, אבל בסופו של יום המטרה הושגה ומדינת ישראל הוקמה.

בדומה לעבר, גם בימים אלו עם ישראל חזר לראות נכוחה ולהבין מיהו האויב האמיתי שרוצה בהשמדתנו. המחלוקות שהיו כאן לפני ה־7 באוקטובר נראות כעת מגוחכות ומביכות, ואזרחי ישראל מתלכדים סביב דגל המלחמה ויוצאים בהמוניהם: מכל מקום מגורים, עדה, מין, אמונה דתית ושיוך מפלגתי. בני העם היפה הזה לוחמים ביחד, מתנדבים ללא לאות ותורמים למאמץ נגד האויב, כאשר הרעיון משותף לכולם והתמונה ברורה: אנחנו במלחמה על החירות.

אבל אזרחים טובים זה לא מספיק, אם אין הנהגה שתיקח את כל האיכות שיש בעם הזה ותצעיד אותו לעבר הניצחון. לח"י הוקמה והובלה בשנותיה הראשונות על ידי מנהיג יוצא דופן, מסור כולו למאבק על מדינת ישראל, אברהם "יאיר" שטרן. לאחר שנרצח "יאיר" על ידי הבריטים נוצר שבר בהנהגה, אולם לח"י ידעה להתעלות ברגעים הקשים ומתוך השבר קמה הנהגה בעלת שלושה ראשים, השונים זה מזה בתכלית: ישראל אלדד, שלאחר קום המדינה השתייך לצד הימני של המפה הפוליטית; נתן ילין מור, שהשתייך לצד השמאלי; ויצחק שמיר, שעמד בראש ממשלת אחדות שכללה ימין ושמאל גם יחד. גם כאן, הניגודים הפנימיים בין חברי ההנהגה היו מהותיים, אך השלושה הבינו את גודל השעה ואת הצורך להתלכד במלחמה למען המולדת. הלכידות בהנהגת לח"י חלחלה לכל זרועות המחתרת ולוחמיה פעלו ביחד, כגוף אחד מוכוון מטרה, עד להשגתה.

"התלכדו כולכם מסביב לדגל המלחמה" - עם ישראל, זה ברור, מבין את המסר, ועכשיו רק נותר לקוות שגם ההנהגה תפנים. כי רק כך ננצח: לכידות ומנהיגות, נגד האויב החיצוני ולמען האומה כולה.