מדינת ישראל הוקמה בגבולות אושוויץ. כשבוחנים בראי ההיסטוריה את פיסת האדמה שנתנה לנו, קשה להבין איך מדינות העולם חשבו שעם שבור נפשית אחרי שואה ומוקף במדינות אויב שמתככנות לקום לכלתו בכלל ישרוד בגבולות הללו. בדיעבד, אפשר להשתעשע מעט בתיאוריות הקונספירציה שלפיה מדינות העולם הסכימו לתת לעם היהודי חלקת אדמה מוגבלת בתקווה שנכשל, נעבור שואה נוספת באדמת אבותינו והרצון היהודי למדינת לאום יתפוגג. העם היהודי יתפזר שוב לגלות ומדינות העולם יוכלו להרגיש מוסריות שפעלו נכון "לשני הצדדים".
בפועל קרה נס, הרוח ניצחה ומדינת ישראל הרחיבה את גבולותיה ושגשגה. שגשגנו כל כך עד ששכחנו מה זה להיות רדופים. עברנו מלהקים מדינה יהודית להקמת הסטארט אפ ניישן. הרגשנו בטוחים בגבולות הטריטוריאליים שלנו ואחרי שאלו התרחבו צדקת הדרך המחשבתית הצטמצמה ובמקומה חדרו ערכים פרוגרסיביים שבאו ללמד אותנו לשפוט את עצמנו לחומרה, להאשים את עצמנו בנחשלותם של אויבינו ולהתייסר על כך שהצלחנו לבנות מדינה. כתוצאה הפסקנו להגן על המרקם העדין של החיים שלנו.
התפיסה השגויה שהאויב שלנו בסך הכל כמותנו, שגם הוא רוצה שקט ושלום, גם הוא נאבק ביוקר המחייה ואם רק נעזור לו קצת יהיה כאן מזרח תיכון חדש - מילאה את הוואקום שנגרם כאשר ויתרנו על הערכים המשותפים שלנו ובמקום התמקדנו בקשיים של האויב. במקום לצרוב בתודעה הציבורית את המחיר ששילמנו כדי להקים מדינה, התמקדנו באילוזיה שיכול להיות שלום אמיתי עם שכנינו. התפישות השגויות האלה נגרמו ע"י וירוס תודעתי שתחילה הדביק את המנהיגים והצמרת הביטחונית ולאט לאט באמצעות התקשרות - גם חלקים בעם.
הווירוס התודעתי הזה הוא תוצר של מדיניות בה נוקט המערב בכל הנוגע לישראל - והיא גישת הגזירה השווה, הצורך האובססיבי להיות במקום טוב באמצע שתומך גם ביהודים וגם בפלסטינאים. הגזרה השווה קובעת שהמערב מכיר בזכות שלנו למדינה ובזכות שלנו להגן על עצמנו, אך המחיר של הצהרה שכזאת היא וויתורים חסרי תקדים אל מול אויבנו שמובילים להתחזקותם והתחמשותם. לכן גם ההתעקשות על שתי מדינות לשני עמים לא יורדת מסדר היום למרות כל סירוב פלסטינאי לכל הצעה לשלום שאי פעם הובאה לשולחן המו"מ. למעשה הגישה לא השתנתה - מדינת ישראל תוכל להתקיים אך ורק אם לעולם תהיה בסכנת הכחדה כפי שהייתה בשנת 1948.
אפילו המראות הקשים של אירועי ה-7/10 לא הספיקו כדי לשנות את גישת המערב, גם לא במעט, לתמיכה בישראל. סוגית בני הערובה, שהיא תקדימית לעולם המערבי וצריכה להעסיק כל מדינה באירופה, לא זוכה לתשומת הלב לה היא ראויה. מדינות המערב בוחרות ביודעין לשמר את השיח סביב זכויות האדם של העזתים ולא סביב העובדה שאנשי הצלב האדום טרם נפגשו עם בני הערובה. דרישת המערב מישראל להיות הומניטרית ולא לנהוג כפי שכל מדינה אחרת במערב הייתה נוהגת (ברמה ההצהרתית – בפועל הן גרועות מאתנו בנושאי זכויות אדם בלחימה), היא לא פחות מדרישה מישראל שלא להגן על עצמה - דרישה שהתקבלה כבר בעבר ואת תוצאותיה המרות ראינו בבוקר השביעי לאוקטובר.
הווירוס התודעתי הזה הוא שגרם לנו לפקפק בדרכנו, להתפשר עוד קצת, לוותר על עוד אדמה, להכיל עוד "קורבנות שלום", להפוך "לצבא המוסרי בעולם" ולעסוק ברווחתו של האויב. ההכלה הזאת הייתה כלי בלוחמה הפסיכולוגית של החמאס נגדנו, וכזה שהצליח לזרוע בלבול בקרב האזרחים בהצלחה לא מועטה. אמנם, ההיסטוריה וגם העובדות בשטח מלמדות שאם נרצה נוכל תמיד להרחיב את גבולותינו הטריטוריאליים. עם זאת, ביום שאחרי המלחמה נאלץ לנקוט בצעדים נוספים על מנת להירפא מהווירוס שפוגע לנו בתודעה ומצמצם את הטריטוריה הרוחנית שלנו.