את המלחמה הזאת מלוות הרבה מאוד שאלות שהעיסוק בהן יהיה רלוונטי ביום שאחריה, אבל דבר אחד ברור ואין עליו מחלוקת: מה שחווינו כאן ב־7 באוקטובר הוא הדבר הקרוב ביותר לשואה שנייה.
אני גר בראשון לציון, העיר המטווחת ביותר במרכז במלחמה הזאת. מיומה הראשון של המלחמה אני גר אצל סבתא וסבא שלי כי אצלם יש ממ״ד נגיש שאני יכול לישון בו.
במשך כל הימים האלה הרגשות שלי נחלקים לכמה סוגים. אני כואב, כועס, שבור לב וכן, גם קצת מפחד, כי ברגע שאני רואה את הזוועות, הסיפורים, השמות והתמונות אני מבין איזה אסון פקד אותנו. אני מלא גאווה, שמחה, התרגשות ואושר כשאני רואה את החיילים המלאכים והגיבורים שלנו שנלחמים עבורנו ללא מורא ופחד, ואת העם המיוחד שלי שאין שני לו, שנרתם ומתנדב כמו שרק אנחנו יודעים. אני חושב שעצם הערבוב הזה של הרגשות הוא ההוכחה שלנו לאויב שהרוח שלנו חזקה מתמיד ושום אויב לא יוכל להכריע אותנו.
אני לא מתיימר להיות איש ביטחון, אבל אני לא יכול להבין את הסיוע ההומניטרי שהולך וגדל מיום ליום לרצועת עזה. דיברנו בתחילת המערכה על מצור על עזה והיו גם כאלה שהתגאו בזה, אבל מהר מאוד הדבר השתנה. נכנסות משאיות ענק לרצועת עזה והם ממשיכים לירות עלינו. אני חושש שהמשך והרחבת הסיוע יגדילו את תחושת הניצחון המדומיינת של חמאס במערכה הזאת ולכן צריך להיזהר בסוגיה ההומניטרית הזאת.
השם של המלחמה הזאת - ״חרבות ברזל״ - הוא לא נכון בעיניי. המלחמה הזאת היא מלחמת עזה הראשונה והאחרונה. זה לא הזמן לפוליטיקה עכשיו, זאת שעת אחדות. הופתענו, חטפנו מכה אדירה ומה שצריך לעשות עכשיו הוא להקטין את ההפסד הענק שספגנו ואני מאמין בכוחנו.
עם ישראל חי לנצח!
התרעות פיקוד העורף