כמה פעמים שמעתי מאז פרוץ המלחמה מחבריי בחו"ל את המשפט הבא: "מרינה, את לא מפחדת? אולי תבואי אלינו עד שיעבור זעם?". אנשים טובים ואכפתיים שדאגו באמת ובתמים לשלומי והיו שמחים לארח אותי בביתם שבארה"ב, בצרפת, בקזחסטן, ארגנטינה וארצות נוספות. ולכולם הסברתי שתודה, אבל לא תודה – בישראל אני מרגישה בטוחה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם.
לא, אני לא עיוורת ולא זחוחה. כמו כולם אני כואבת את מה שאירע ב־7 באוקטובר, כמו כל תושבי הדרום גם אני, גם אחרי כמעט 30 שנה בבאר שבע, לא יכולתי שלא להרגיש מצוקה אמיתית. אבל אני יודעת שכאשר התאוששנו מהמכה האכזרית, אחרי שהתאפסנו על עצמנו והתמלאנו זעם שאין מוצדק ממנו – אני יודעת שהפכנו ליחידה אחת. בלי ימין ושמאל, בלי ספרדי ואשכנזי, בלי דתי וחילוני. אנו יוצאים למלחמה צודקת ולא מביטים לאחור.
מי שמביט לאחור ונאלץ, לצערי, לישון קבוע עם עין אחת פתוחה הם אחינו שבתפוצות. אני רואה את העלייה הדרמטית באנטישמיות בכל רחבי העולם, את הפגנות האימה והשטנה בערים גדולות במדינות הנאורות, שומעת את הסיפורים על כך שיהודים מורידים מזוזות מפתח ביתם פן יאונה להם רע. אני שומעת על קיצוניים אנטישמים שמחפשים לשפוך דם יהודי, על סטודנטים שמפחדים להגיע לקמפוסים. אני זאת שדואגת לביטחונם של חבריי בחו"ל.
שוחחתי עם עשרות ואולי מאות עולים בשבועות האחרונים ואני מזהה את אותו הלך הרוח. ידידי הוותיק אשלי פרי, שעלה מלונדון לפני 22 שנה, אומר לי שמעולם – וגם היום – הוא לא מצטער על כך. אני בטוח יותר בישראל, מאשר באנגליה, הוא אומר.
אני באמת מדמה את עמנו לגוף אחד גדול. מבחינתי, כולנו ישראלים, רק חלקם עדיין גרים בחו"ל. היהודים בארגנטינה הם חלק מהגוף הזה, ויהודי אוקראינה, יהודי ארה"ב ויהודי צרפת. וכולם יודעים, שהלב – הוא כאן, בישראל. לב פועם שאינו עוצר זה כמעט 4,000 שנה.
הקשר הזה בין יהודי ישראל לעולם, בין הארץ לתפוצות, הוא קשר חזק ובלתי ניתן לפרימה, אך אין זה אומר שלא צריך לטפחו ולחזקו.
בשמונה השנים שבהן אני עומדת בראש המחלקה השקענו – לפי חישוב בסיסי ביותר – כחצי מיליון שעות עבודה לחיזוק הקשר הזה. מאות אלפי שעות של לימודי עברית בעשרות מדינות, הרצאות ואירועי עידוד עלייה, ירידי עלייה ופעילות למען ישראל – אינספור פעילויות שנועדו לקרב את הלב לשאר האיברים בגוף. והיום, כאשר ישראל במלחמה, ואנו רואים את התגייסות יהודי התפוצות היקרים, את הרכבת האווירית של אנשי המילואים, את התרומות הבלתי פוסקות, את מפגני התמיכה במאות מקומות – אני יודעת שהעבודה הזאת משתלמת מאוד.
הכותבת היא ראש המחלקה לעידוד עלייה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית