האווירה הקשה של ימים אלה בגבול הצפון, כאשר תושבי קו הגבול דורשים לסלק לאלתר את איום חיזבאללה מול יישוביהם - אחרת לא יחזרו לבתיהם ולשדותיהם - מזכירה במידה רבה את 8 ביוני 1967 במלחמת ששת הימים. צה"ל כבר השלים אז את כיבוש חצי האי סיני ושר הביטחון משה דיין כבר הספיק להצטלם ליד הכותל המערבי, לאחר איחודה של ירושלים וכיבוש הגדה המערבית. רק הגבול הסורי בצפון המדינה, שהטריד כמעט מדי יום באופן קשה וכואב את יישובי הצפון ועמק החולה מתחילת שנות ה־60, נותר ללא שינוי וללא מענה הולם.
אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד (דדו) אלעזר, המתין עם פקודת מבצע "מקבת" לכיבוש המוצבים הסורים על רמת הגולן לאישורו של דיין. שר הביטחון נבהל מהאיומים שהגיעו אז מבריה"מ, שדרשה להפסיק מיד את המלחמה ולא לתקוף את סוריה. שר הביטחון דיין, שהיה לו פחד אובססיבי מהסובייטים ומאיומיהם, בלם את התקיפה הישראלית על הסורים המבוצרים ברמה. אולם, ראשי יישובי הצפון ועמק החולה, שראו במלחמה הזו הזדמנות חד־פעמית לשים קץ לסבלם, לא ויתרו. יחד עם דדו, בסיוע שר העבודה דאז יגאל אלון ובאישור ראש הממשלה לוי אשכול, הם הגיעו לישיבת הממשלה ב־8 ביוני ודרשו בתוקף מדיין ומשרי הקבינט הביטחוני לא לסיים את המלחמה הזו בלי לכבוש את מוצבי הסורים ברמת הגולן ובכך לשים סוף לסבלם המתמשך.
בראש אותה משלחת של ראשי היישובים עמד יעקב אשכולי, איש קיבוץ כפר גלעדי, שהטיח בזעם בדיין ובשרים: "תגידו לנו שאנחנו לא חלק מהמדינה ואנחנו לא זכאים לכך שצה"ל יגן עלינו כמו על שאר המדינה ואז נבין" . למרות הזעם והתמיכה בעמדת יישובי הצפון, דיין נותר בסירובו ואף העלה בשלב מסוים רעיון הזוי - להזיז חלק מהיישובים מערבה מהגבול הסורי. בסופו של דבר, הלחץ פעל ודיין השתכנע. למחרת הוא אישר ל"דדו" לפתוח במתקפה על רמת הגולן - וכל השאר היסטוריה.
ובחזרה לימינו אלה. בשעה שצה"ל ממוקד בעיקר בבעיית עזה, בשחרור החטופים ובמיגור חמאס והג'יאהד האסלאמי, הגבול הצפוני הופך למטרד מדאיג מאוד לעשרות אלפי תושבי הצפון, שחיזבאללה ניצב מולם באיום ממשי. כדי לאפשר את שובם של מרבית התושבים לבתיהם, צריך קודם כל לפעול ליישום החלטה 1701. ההחלטה, שאושרה ונחתמה במועצת הביטחון של האו"ם ב־12 באוגוסט 2006, קראה להפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה, תוך פריסת כוח או"ם חמוש לצד צבא לבנון בדרום לבנון, כדי למנוע הכנסת נשק ונוכחות של אנשי חיזבאללה מדרום לליטני. את ההחלטה הזו ארגון הטרור הפר ברגל גסה. מוזר ולא ברור מדוע ישראל לא העלתה את הסוגיה הזו עד היום במועצת הביטחון של האו"ם.
השלב השני בטיפול בבעיית החיזבאללה יידחה למועד אחר, כשאין כמעט ספק שמדינת ישראל, כמו צה"ל, יעברו שינוי משמעותי בתום המלחמה הנוכחית. על פי מרבית התחזיות, תקום כאן ממשלה חדשה ומנהיגות שונה. הלקחים החשובים והדחופים ביותר שיונחו על שולחנה יהיו לקחי ה־7 באוקטובר 2023, לקחים שמשמעותם ברורה וחד־משמעית: מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחיות ולהתקיים תחת איום כלשהו, בטח לא של עשרות אלפי טילים, רקטות, כטב"מים ומל"טים מכל הסוגים, חלקם מדויקים וקטלניים. זהו איום שמתעצם מיום ליום, שבעיקרו נועד להבטיח את השלמת פרויקט פיתוח הגרעין של איראן.
גם אם חיזבאללה יסיג את אנשיו צפונית לליטני, גם אם בצפון ישרור שקט זמני שנועד להרדים אותנו, לישראל אסור לדחות ולהכיל את האיום הזה מצפון. צה"ל שלאחר המלחמה הזו יהיה חייב להיות גדול יותר, חזק יותר, ומתוחכם יותר, מכורח המציאות שנוצרה סביבנו. צה"ל המתחדש הזה יהיה חייב להכין תוכנית מבצע שיש בה הרבה תחכום, יצירתיות והפתעות. זאת כדי למגר את איום חיזבאללה על הצפון ובכלל על מדינת ישראל - במינימום נפגעים ונזקים - ולהחזיר לגבול הלבנון את השקט והשלווה ששררו בו ב־20 השנים הראשונות של המדינה, כשהיה הגבול השקט ביותר.